פרשה ומעשה לפרשת תזריע

טהרת וקדושת הילדים

פעם נשאל הגאון מווילנא מה הקשר בין תחילת פרשתנו לבין סוף הפרשה הקודמת פרשת שמיני שכתוב בסופה "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל"?

וביאר זאת הגאון ע"פ הגמרא בסוף יומא ששם מובא שתי מעשיות על נשים הרות שאחת התאוותה לאכול, ולפי הדין אשה כזאת מותר לה לאכול כי אם לא אוכלת זה סכנה לחיי התינוק. לאשה הזאת לחשו לה שהיום יום הכיפורים ונרגעה ואח"כ נולד ממנה רבי יוחנן, ומסופר עוד בגמרא על אשה אחרת שהתאוותה וכשלחשו לה שהיום יום הכיפורים לא נרגעה ונולד ממנה שבתי אצר פרי שהיה רשע גדול.

ועל פי גמרא זו ביאר להבדיל בין הטמא ובין הטהור הכוונה בין הצדיק לבין הרשע זה ע"י ההבדלה בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל וע"י אשה כי תזריע, דהיינו שאם האימא מקיימת ולא אוכלת דברים אסורים או כמו בגמרא שלנו לאכול ביום הכיפורים ע"י זה זוכה שייוולד לה בן טהור.

על כך בסיפורנו הבא בס"ד, נראה את ההבדל בין אמהות צדקניות שחושבות שמהן יצא הוולד הטוב אשר ישפוך אור ומזור על העולם. ויש אשר חלילה מביאות וולד אשר ישפוך חושך ושפיכות דמים במסעי הצלב, ועוד, עד לימינו כפי שרואות עיניו, ה' ירחם ויציל.

בצעדים מדודים פסע הצדיק רבי מנחם מנדל משקלוב זצ"ל ברחובות ירושלים. לבו היה חצוי, מיעוט היהודים אותם פגש עם עלייתו ארצה, העזובה הרבה בכל חלקי העיר וריבויים של הנוכרים ובתי התיפלה שלהם, מילא את לבו בצער גדול - צער על החורבן וגלות השכינה. אולם זיכרון דבריו של רבו הגדול - הגאון מוילנא זי"ע, בדבר גאולת ישראל ההולכת ומתקדמת, הפיחו בליבו תקווה גדולה. לא היו אלו דיבורים בעלמא, הגר"א הרי שלחו עם תלמידים רבים להתחיל בפועל ליישב את ארצנו הקדושה, שקיבלה אותם בזרועות פתוחות.

כעת, בהליכתו לכיוון הכותל המערבי, לומר שם תיקון חצות, נפשו ריחפה בהרהורים על בית המקדש החסר, על מרבית עם ישראל שטרם חזרו לארץ אבותיהם, על המלאכה הרבה כל כך העומדת בפני מיעוט היהודים בארץ, להכינה לקראת המוני בית ישראל שיעלו אליה בקרוב לקראת ביאת משיח צדקנו.

עם היותו שקוע בהרהורים לא שם את ליבו להיכן רגליו מוליכות אותו. הרב התרחק כליל מהדרך המובילה אל עבר הכותל ופנה לכיוון שער האריות. לפתע שמע קול מאחריו. הרב ננער ולפני ששם לב תפסוהו שתי ידיים גברתניות מאחור. הכומר הרוסי שתפס את רבי מנחם מנדל החל לצעוק עליו, שעכשיו שתפסו ימסרהו למשטרה שודאי תגרשו מהארץ. הרב שניסה להשתחרר מהתפיסה החזקה ניסה להבין באיזו אשמה נתפס, ומה רוצה ממנו הכומר הרוסי.

ברוסית עילגת ניסה להסביר כי לא עשה כל רע וכי אין הוא מבין על מה נאשם. הכומר החל לצחוק: "אני משער כי לא באת אל הקבר הקדוש של משיחנו על מנת להתפלל, ולכן אני מבין כי באת לכאן לשם אחת מן השתיים - או לגנוב מפה דברים או לחלל את המקום הקדוש לנו". הרב החל להתבונן סביבו והבין כי ככל הנראה טעה בדרכו, והגיע למקום האחרון אליו היה רוצה להיקלע. הוא ניסה להסביר לכומר כי רק בטעות הגיע למקום זה, וכי לא עלתה על דעתו לפגוע בשום אופן במקום. אולם הכומר אטם את אוזניו משמוע והחל גורר את רבי מנחם מנדל אל עבר תחנת המשטרה. רבי מנחם מנדל שהבין כי צרה גדולה עלולה לצמוח לו ממקרה זה, ניסה שוב ושוב לשכנע את הכומר. לאחר הליכה ארוכה הכומר החל להתעייף, ואמר לעצמו כי לשם מה לו כל העניין, לכן פנה אל הרב ואמר לו כי אם יחזור עימו את הקבר ויעשה שם 'מי שברך' ליש"ו, יסכים לוותר לו. "אולם שלא יהיה ספק, אני מכיר היטב היטב את נוסח ה'מי שברך' של היהודים ואוי לך אם תשנה ממנוולו במעט". הרב בהבינו כי אין בפניו ברירה נאלץ להסכים. כשהגיעו "לקבר של אלוהים" החל להגיד: "מי שברך.. הוא יברך את..." כאן פנה אל הכומר ואמר לו: "אנו נוהגים במי שברך להזכיר את שם האיש ושם אביו, את שמו אני יודע, אולם אנא אמור לי מיהו אביו מולידו..." הכומר שהבין היטב את העוקץ בדבריו של הרב, השאירו לבדו ועזב את המקום במהירות......