בס''ד     פרשת מצורע: האם יש צרעת בזמן הזה

פתיחה

בשתי הפרשות האחרונות מתמקדת התורה בעיקר בנגע הצרעת, בשאלה מתי הכהן (שהוא הקובע אם האדם טמא או טהור) מטמא את המצורע, כיצד יש לנהוג במקום ספק, ומראות הנגעים השונים: ''וְהוּבָא֙ אֶל־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּהֲנִֽים''.  דנו הראשונים, האם יש מצווה ללכת לכהן שיכריז שאכן מדובר בנגע הצרעת:

א. הרמב''ם (עשין קא - קג) סבר, שעל אף שכאשר הכהן רואה את הנגע ומכריז שהוא טמא יש בכך מצוות עשה (וכן בתהליך הטהרה יש מצווה), מכל מקום אין מצוות עשה למי שמסופק אם נטמא, ללכת לכהן שיבדוק אם אכן מדובר בצרעת. עם זאת, אדם החושב שיש לו צרעת, אסור לו לגרום להעלמתה, כלומר לקוצצה לחותכה וכדומה (וכפי שנראה בהמשך). ובלשונו:

''והמצווה הק"א היא שציוונו (תזריע יג) להיות אדם מצורע טמא, ומצווה זו כוללת כל דיני צרעת אדם, מה שממנה טמא ומה שממנה טהור, ומה שממנה צריכה הסגר או בלתי צריכה הסגר, ומה שיצטרך עם ההסגר גלוח או אינו צריך עם ההסגר גלוח, כלומר תגלחת הנתק, וזולת זה מחלקי דיניה ואיכות טומאתה.''

ב. מדברי החינוך (מצווה קסט) ניתן להבין שהוא חולק על הרמב''ם וסובר, שבנוסף למצוות העשה להתנהג על פי דיני התורה במקרה בו האדם נטמא, יש מצווה נוספת על אדם שמסופק אם הוא טמא, ללכת לכהן שיורה לו מה מעמדו ההלכתי, ולא יתעלם מהחשש שמדובר בנגע ויאמר שככל הנראה מדובר במקרה.

נראה שגם הרא''ש פירש כדבריו, ומשום כך כאשר המשנה במסכת נגעים (ג, ב) כותבת, שאם חתן ראה צרעת באחד מימי השבע ברכות שלו, הוא יכול לבוא אל הכהן לאחר השבע ברכות, כתב הרא''ש (שם) שדין החתן שונה מדין אדם רגיל שחייב לבוא מיד אל הכהן, ואם אינו הולך בית דין מביאים בעל כורחו כדי שיקיים את מצוות העשה "והובא אל הכהן".

בעקבות התורה הכותבת באריכות על נגע הצרעת, נראה את המחלוקת בין המפרשים האם נגע הצרעת נוהג בזמן הזה. כמו כן נראה לדעות הסוברות שאכן היא נוהגת, מדוע בזמן הזה אדם שרואה סימנים העלולים להתפרש כצרעת אינו הולך לכהן (או לחכם שיורה לכהן מה הדין במקרה זה), ולסיום האם מותר להצמיח שיער באמצעות משחות במקום שיש בו צרעת.

צרעת בזמן הזה

האם צרעת נוהגת בזמן הזה? ייתכן שיש בכך מחלוקת בין רבי טרפון לרבי יוחנן:

א. הירושלמי במסכת סוטה (ב, ב) מספר, שרבי יהודה ליווה את רבי טרפון לביתו, ורבי טרפון הגיש לו מקל ארז בו טיהר מצורעים. מתוך מעשהו הסיק רבי יהודה מספר הלכות, כאשר אחת מהן היא שרואים ומטהרים מצורעים גם שלא בזמן הבית, כי למרות שרבי טרפון ראה את המקדש בבניינו, המעשה היה לאחר חורבנו.

ב. לכאורה, מקור החולק יש בדברי הפסיקתא זוטרתי (שמות ד, ו). בפסיקתא כתוב, שכאשר ידו של משה הפכה למצורעת, לא הייתה טמאה בטומאת צרעת האמורה בתורה הדורשת הסגר, גילוח השיער וכו', כיוון שצריך כהן שיטמא את הנגע. מיד לאחר מכן הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן האומר, שלאחר חורבן הבית לא נוהגים דיני צרעת. ובלשון הפסיקתא:

''אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה אמרת והן לא יאמינו לי, ואני יודע שהן מאמינים בני מאמינים, דכתיב והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית טו ו), חייך שאתה לוקה בצרעת. דבר אחר, כי ידו של משה רבינו לא נטמאת, לפי שאין טומאה לנגע אלא על פי כהן, וכן אמר רבי יוחנן משחרב בית המקדש אין טומאה ממצורע.''

אולם בפועל, נראה שיש לפרש אחרת את דברי רבי יוחנן, שהרי כפי שכתבו התוספות (כתובות ח ע''א ד''ה רב) והריטב''א (שם ד''ה כי), למרות שרבי יוחנן היה בן דורו של רב, רב נחשב תנא ולכן חלק על תנאים - רבי יוחנן נחשב רק כאמורא, ולכן לא מסתבר שחלק על רבי טרפון שהיה תנא, ואכן להלכה פסק הרמב''ם (מצורע יא, ו) שדיני צרעת נוהגים גם בזמן הזה[1].

אם אכן כך, עולה השאלה בזמן הזה במקרה של חשש צרעת מדוע לא הולכים אל הכהן? השאלה מתחזקת לאור דברי החינוך והרא''ש שראינו בפתיחה שסברו, שהמתעלם מנגע ולא הולך לכהן לבודקו עובר בעשה. למעשה כפי שכתב רבי עקיבא איגר (מובא בתפארת ישראל, מראה כהן יכין לט), אין יישוב מספיק טוב לשאלה זו, אך האחרונים ניסו להעלות מספר אפשריות:

א. כהנים מוחזקים

אפשרות ראשונה ליישב את הסתירה, מבוססת על סוגיה שראינו מספר פעמים בעבר בהקשרים שונים (קרח שנה א', נשא שנה ד', תזריע שנה ד') אודות כשרותם ומעמדם של הכהנים בזמן הזה. כפי שכותבת הגמרא במסכת כתובות (כה ע''א), בעקבות חורבן הבית הראשון והגלות שהתרחשה בעקבותיו, התעורר ספק במעמדם של הכהנים.

החשש היה שמא במהלך הגלות, התחתנו הכהנים עם נשים הפסולות להם (גרושה, זונה וכו'), ופסלו את עצמם מהכהונה. ועוד, שמא אנשים קראו לעצמם כהנים, למרות שלא היו כאלה (עיין למשל יביע אומר אבה''ע ז, ט). בעקבות כך נקט הרמב''ם (איסורי ביאה כ, א), שבניגוד לכהנים בעבר שהיו קדושים בוודאי, כיום הכהנים הם רק כהני 'חזקה'.

מה הכוונה שהכהנים הם כהני החזקה? הפוסקים נחלקו לשתי קבוצות, כאשר ייסוד המחלוקת הוא כיצד להבין את טיב חזקת הכהונה. קבוצה אחת מצדדת בעמדה שחזקת הכהנים היום היא לא ממש חזקה, אלא חזקה בתורת ספק. קבוצה שניה מצדדת בעמדה, שחזקת הכהונה כיום היא חזקה לכל דבר ועניין (חזקת וודאי). ולמחלוקת זו יש מספר נפקא מינות, נראה שתיים מהן:

השלכה ראשונה: הרמ''א (יו''ד שכב, ה) כתב, שלמרות שניתן לתת חלה לכהן בחוץ לארץ אם טבל ונטהר מטומאתו, בזמנינו לא נותנים. בטעם הדבר נימק הש''ך (שם, ט) בשם המהר''י וייל, שכיום לא מחזיקים את הכהנים ככהני ודאי, ולכן אין לתת להם לאכול את החלה מחשש שמא יאכלו חלה שאינה שייכת להם, וכן כתב המהרש''ל (יש''ש ב''ק ה, לה):

''ובעונותינו מרוב אריכות הגלות וגזירות וגירושים נתבלבלו. והלוואי שלא יהא נתבלבל זרע קדש בחול. אבל זרע כהנים ולווים קרוב לוודאי שנתבלבלו. ואם לא כולו, הרוב נתבלבל, ואם לא הרוב, בוודאי קרוב למחצה נתבלבלו. ומשום הכי גם כן נהגו האידנא (= בזמן הזה) שלא ליתן החלה לכהן קטן או לכהן שטבל לקריו. משום דלא מחזיקנן בזמן הזה לכהן ודאי''.

חלק מהפוסקים וביניהם הקרית ספר (איסורי ביאה פרק כ) וערוך השולחן (שכב, כא) חלקו ותמהו על דבריהם. מדוע להחליש את כוח הכהונה בזמן הזה?! והרי חזקת הכהונה מספיק משמעותית. משום כך דחו את הבנת הש''ך שאין כיום כהני וודאי, וסברו שחזקת הכהנים היא בתורת ודאי, ומותר לתת חלה לכהן שטבל מטומאת קרי או לכהן קטן שלא ראה קרי מעולם.

השלכה השנייה: על בסיס העיקרון שמעמד הכהנים אינו כבימים עברו, כתב הרדב''ז (תרומות ז, ט), שהסיבה שלא מטמאים היום מצורעים גם במקרים שרואים וקיימים סימני צרעת, שאין בזמן הזה כהנים מיוחסים, והרמב''ם פסק שכדי לדון דיני מצורע צריך כהן מיוחס (וגם הסוברים לעיל שניתן לסמוך על חזקת הכהונה, עדיין מדובר בחזקה ולא בכהן סמוך בוודאי). ובלשונו:

''והוא שיטמא אותו כהן מיוחס וכו'. דכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, ואפילו שנראו בו סימני החלט הרי הוא טהור עד שיטמאנו כהן מיוחס ומזה הטעם אין טומאת נגעים נוהגת בזמן הזה, שהרי טהרת המצורע נוהגת בארץ ובחוץ לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית, אלא ודאי מה שלא נהגו בה מפני שאין עתה בינינו כהן מיוחס.''

ערוך השולחן (העתיד טהרות צז, יב) חלק וסבר, שלמרות שהכהנים אינם מיוחסים בזמן הזה, בכל זאת ניתן לסמוך על חזקת הכהונה כדי לטמא אדם בצרעת. בטעם הדבר נימק, שרק כאשר ישנם כהנים מיוחסים אז אי אפשר להתבסס על חזקת שאר הכהנים, אבל כאשר אין כלל כהנים מיוחסים גם כהן מוחזק יכול לטמא בצרעת (וכן עולה מסקנה דומה אך מטעם אחר בדברי חיים אבה''ע א, י).

טעמים נוספים

הפוסקים העלו מספר טעמים נוספים:

א. הראבי''ה (סי' תתמ) והרדב''ז (מצודת דוד, מצווה תמו) הסבירו שאין צרעת בזמן הזה, בהתבסס על העיקרון המופיע בדברי הרמב''ם (שם א, ג). הרמב''ם פסק, שבשביל לדון דיני הצרעת צריך לדעת את כל סוגי הנגעים השונים, מראיתם והשוני ביניהם. לכן, בעוד שבעבר היתה מסורת איזה צבע הוא צבע של צרעת, הרי שבזמן הזה מסורת זו אבדה.

הרב אשר וייס (תזריע, טומאת צרעת) לא קיבל טעם זה, כיוון שאם אכן יש צורך במסורת לשם כך, איך ייתכן שמעבירי המסורת לא העבירו אותה, וגרמו לכך שדיני צרעת ייעלמו מעם ישראל?! ועל אף שגם בעניינים אחרים אבדה המסורת (למשל איזה צבע נחשב אדום), במקרים אלו לא בטלה ההלכה לגמרי אלא מחמירים בה, מה שאין כן פה שיוצאת קולא מאי העברת המסורת.  

ב. אפשרות שונה העלה האור שמח (טומאת צרעת יא, ו), שכיוון שלא יודעים מה היא תולעת השני הנצרכת לטהרת המצורע, ממילא בטל דין טומאת מצורע. ועל אף שניתן לטמא מצורע גם אם אי אפשר לטהרו ואין הדברים תלויים זה בזה, מכיוון שללא טהרה על המצורע להיות מחוץ לירושלים, להתרחק מאשתו ועוד, הרי לא ייתכן שיהיה כך עד סוף ימיו, ומשום כך ביטלו דין מצורע.

ג. החפץ חיים (שער הזכירה חלק ו') חלק על האור שמח וכתב, שגם ללא האפשרות לטהרה עדיין הטומאה קיימת. אולם הוסיף וכתב, שכיוון שאי אפשר להיטהר מהטומאה, עשה הקב''ה חסד עם ישראל ולכן אין אנשים נטמאים מצרעת בזמן הזה. והוסיף, שבמקום הצרעת על הגוף ישנה צרעת על הנפש, ואדם שאינו חוזר בתשובה, לעתיד לבוא יתגלה קלונו (ועיין הערה[2]). 

הצמחת שיער במקום צרעת

למעשה בזמן הזה אין מטמאים בטומאת צרעת, אך בכל זאת כתבו רוב האחרונים שכאשר אדם רואה שצמח מראה הנראה כצרעת בבשרו או בזקנו, אסור לו לתלוש את המראה. בטעם הדבר נימקו, שהרי עוד לפני שמטמא הכהן את הצרעת יש איסור לקצוץ חשש נגע, לכן אין זה משנה האם יש כהן שיטמא או לאו.

בעקבות כך שאיסור זה קיים גם בזמן הזה, דן הרב אשר וייס (תזריע, סי' כג) האם מותר למרוח משחה לגידול שיער במקום בו נראה שיש נתק (דהיינו שער שנשר בעקבות חשש צרעת). למעשה כתב להקל ממספר טעמים. ראשית כתב שדעת החזון איש, שהגדרת נתק היא שקבוצת שיער נושרת בפתאומיות, מה שאין כן במקרה בו אדם איבד שער בשלבים.

שנית כתב, שכאשר מצמיחים את השיער, במקרה זה ההצמחה היא בגרמא באמצעות משחה, וייתכן שבכך אין איסור. שלישית הוסיף, אמנם הרמב''ן (ויקרא יג, לג) כתב שיש איסור להצמיח שיער שנשר בעקבות צרעת, אבל פירושו יחיד מבין הראשונים, ואחרים כתבו על בסיס דברי חז''ל שיש איסור לקצוץ שיער נוסף מסביב לנתק, אך לא לגדל את שיער הנתק שנשר.

רביעית, גם אם השיער היה נושר בבת אחת ויש מקום לחשוש לדעת הרמב''ן כנגד שאר הראשונים, דבר זה נכון כאשר הדברים מובאים בפירושו של הרמב''ן לגמרא, בהלכותיו וכדומה. האיסור להצמיח שיער במקום הנתק מובא בפירוש הרמב''ן על התורה, ולעיתים אין מטרת הפירוש להביא את דעתו ההלכתית אלא רק כיצד הבין את פשטי הפסוקים.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...