"אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב,ט). 'אמנם החוקים המיוחדים בפסח והוא שיאכל צלי אש לבד, ובבית אחד, "ועצם לא תשברו בו" - כל אלו טעמם מבואר, כי כמו שהמצה מפני החיפזון כן הצלי מפני החיפזון - שלא היה שם פנאי לעשות תבשיל ולתקן מאכלים; ואפילו להתאחר לשבור עצמותיו ולהוציא מה שבהם נאסר, כי כבר זכר עיקר הענין בכל אלה, והוא אמרו "ואכלתם אותו בחפזון", ואין עם החפזון פנאי לשבר עצמות ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השליח עד שישוב, שאלו כולם מעשי ההתרשלות והפנאי. והכונה היתה להאות החפזון והמהירות כדי שלא יתאחר אחד מהם ולא יוכל לצאת עם המון העם ויוכלו להזיקו ולהתנכל לו. וצוה לעשות הענינים ההם לנצח לזכרון איך היה הענין, כמו שאמר "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה"' (מורה נבוכים ג,מו). 'וזהו שנצטווינו לאכולו צלי דווקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבושל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזיכרון שיצאנו לחרות להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חרות ושרות, מלבד (עי' מורה נבוכים ח''ג פמ''ו) שאכילת הצלי יורה על החיפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדירה' (ספר החינוך, מצוה ז). 'פשט מר׳ אברהם בן עזרא: אל תדאגו ותאמרו נאכל הפסח נא, כלומר שאינו מבושל כל צרכו מפני פחד מצרים, לא תעשו כן. "ובשל מבושל במים" ואל תאמרו נבשלנו בקדרה שלא ירגישו בנו המצרים שנאכל אלהיהם, לא תעשו כן, והוא כמו ולא בשל, וכן תרגם אונקלוס: ואף לא בשלא מבושל במייא. "כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" וא״ת נחתוך הראש והאיברים והכרעים שלא יכירו שהוא תועבתם, לא תעשו כן, אלא על אפם ועל חמתם. יכירו וידעו שהוא תועבת מצרים אשר אתם זובחים ואוכלים ויחפרו ויאבדו וימותו בנפש מרה, כי אלקים חי וקיים בחזק יבא וזרועו מושלה לו ועשה בהם שפטים' (פירוש הרא"ש על הפס'). נראה שדברי הרמב"ם מחוזקים ע"י המשך הפס': "ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו. וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לה'” (פס' י-יא), שיש כאן גילוי של זריזות, שלכן לא להותיר עד הבוקר ולאכול בחפזון, שזה מרמז על הנאמר לפניו שיעשה צלי בשל הזריזות. אולי אפשר שעניין הצלי מגלה על חיבור לאש, שלא מתחמם דרך מים או מתכת אלא ישירות מהאש, שזה מרמז על חיבור לקב"ה שנמשל באש: “כי ה' אלקיך אש אכלה הוא א'ל קנא" (דברים ד,כד). שזה בא לרמז כנגד שמכת בכורות נעשתה ע"י הקב"ה בעצמו: '"ויוציאנו ה'”, לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, כמה שנאמר "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי" וגו' . ועברתי בארץ מצרים - אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור - אני ולא שרף. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - אני ולא השליח. "אני ה'”' (ספרי; דברים כו,ח [ומובא גם בהגדה של פסח]). קרבן פסח נעשה כרמז על מכת בכורות: 'פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים' (משנה פסחים י,ה [ובהגדה]). לכן מתגלה בזה עניין של אש, שזה מרמז על ה' שהוא משול בקנאתו כאש, שכך יצא והכה בעצמו את מצרים, ולכן כנגד זה עושים צלי אש, כרמז שה' הכה בעצמו את מצרים (לכן נאמר בהמשך הפס' שיאכלו בזריזות וכשהם לבושים כמו ליציאה, כרמז שזה כנגד מכת בכורות שגרמה לצאתם ממצרים, כשגורשו מהר ממצרים בשל המכה הזו; וכן נאמר שה' יעבור ויכה את מצרים ויפסח על בנ"י: " ... ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים" [פס' יג], שזהו שקרבן פסח כנגד מכת בכורות שה' עצמו הכה ופסח עלינו, ולכן ראוי שיהיה צלי כרמז על המכה שנעשתה ע”י שה' הכה בעצמו). בנוסף, יש בזה כדי לגלות עלינו שאנחנו עוזבים את הע"ז של מצרים ועוברים לעבודת ה', ולכן זה רמז באש, שמרמז על גילוי ה', שעשו מהשה שהיה הע"ז של מצרים, צלי, כרמז שמאבדים את הע"ז של מצרים ובזים לה שזהו שנעשה למאכל (והע"ז נאבדת מלפני ה', שזהו שנעשה קרבן לה'), וזה בצורה של צלי שזה ישירות מהאש כרמז שזה נעשה ע"י שעברנו לעבודת ה', לידבק בה' בשלמות; ואם היה דרך בישול וכדו' זה מרחיק את הביטוי החזק של גילוי כנגד ה' שמרומז באש. אולי זהו שנאמר בסמוך: “ … פסח הוא לה'. ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'” (פס' יא-יב), שמכה במצרים ואלוהיהם, לעומת שמציל את ישראל, כרמז שבפסח אנחנו מראים שאנו לה' ולא לע"ז, ולכן יש הבדל ביננו למצרים, ולכן הם מוכים יחד עם אלוהיהם, לעומתנו שאנו נצלים כיון שאנו לה' (ונאמר קודם: "פסח הוא לה'" - הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדלוג והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לש"ש' [רש"י]. שאנו מקריבים לה' – לשם שמים, שזהו רמז שבזה אנו נבדלים מהם, ולכן ה' מדלג ולא מכה את בתינו; כך שזה מדגיש את עבודת ה' שזה מתגלה גם בצלי בפסח). אולי אפשר בדומה שכאן מודגש נגד הע"ז של מצרים, שלכן ה' מכה גם את אלוהיהם, והקרבן פסח הוא האלוהים של מצרים להדגיש ביטול לע"ז. והנה הע"ז החלה בשל שרצו לעבוד את ה' ע"י עבודה למשמשיו: 'בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה. עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם: אמרו: הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם, ונתנם במרום וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון הא'ל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך' (רמב"ם הל' ע"ז א,א). לכן כתיקון לזה שזהו שורש הע"ז בעולם, ציווה ה' שהפסח יהיה צלי, כרמז לחיבור ישיר לה' ולא דרך משמשיו, וזהו ישיר מהאש ולא דרך מים או קדרה וכדו' שמבשלים ע"י קשר לאש, כרמז כעין המשמשים לה', אלא רק ישירות לה'.