"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹורָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ... וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹורוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב"

(ויקרא יד, ב-ד)

כשמתבוננים במהלך הפרשיות ממעמד הר סיני ועד פרשתנו, מגלים שהציוויים שניתנים בפרשיות תזריע ומצורע, הם בעצם הציוויים הכמעט ראשונים שניתנים לעם ישראל כאומה. אנחנו נמצאים כעת בשלבים הראשונים של התהוות האומה, המפגש הראשוני שלנו עם מצוות התורה התחיל בהר סיני בפרשות יתרו ומשפטים. וכעת אנו נפגשים עם דיני מצורע, יולדת, נידה. השאלה הנשאלת היא: מה ראתה התורה להציב דינים אלו בשלב מוקדם כל כך?

הנושא המרכזי שבו עוסקת פרשת מצורע הוא טומאת הצרעת ותהליך ההיטהרות ממנה. חז"ל התייחסו לצרעת כעונש על לשון הרע (מסכת ערכין, טו, ב): "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹורָע' - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע", וצריך להבין מהו השורש, מהי העמדה הנפשית שמביאה את האדם להיכשל בלשון הרע, וגם את זה מגלים לנו חז"ל (מדרש תנחומא (בובר) פרשת מצורע סימן ח): "דאמר ר' שמעון בן אלעזר: על גסות הרוח הצרעת באה" - השורש שמביא את האדם להיכשל בלשון הרע היא מידת הגאווה.

הדיבור הוא כלי התקשורת בין האדם לחברה. כוח הדיבור במקורו נועד לקרב, לגשר ולחבר, ואדם שמנצל את הכוח הזה להרע, גורם בדיוק להיפך - לניתוק וריחוק. הגאווה וגסות הרוח הם שורש ההתפוררות של החברה הישראלית, הגורמים להתפרקות הערכים החברתיים.

דיבורי לשון הרע נובעים מהגאווה שהתגאה בה האדם על חבירו, ומתוך כך בא לספר בגנותו. כשאדם מתגאה, אין שום דבר מעליו, אין שום דבר שעוצר אותו, הוא יכול לדבר על מי שהוא רוצה, מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, לכן עליו לעבור תהליך של תיקון: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹורוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב".

מצד אחד על המצורע להביא עֵץ אֶרֶז המסמל את החטא, את גסות הרוח, כפי שדורשים חז"ל (מדרש תנחומא, שם): " 'וְעֵץ אֶרֶז' - הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז, באתה עליו את הצרעת", ומד שני על המצורע להביא תוֹלַעַת וְאֵזֹב, שהם השפלים שבבריות ושבצמחים המסמלים את התיקון, את הנמכת הרוח ועל ידי כך יעקור את הגאווה מטבעו וישוב מדרכו, כפי שמפרש רש"י (ויקרא יד, ד): "וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב - מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב".

לאור זאת מובן מיקומה של פרשת מצורע בשלבי הראשית של התהוות האומה הישראלית - פרשה זו היא השורש של בנין האומה ומתוך כך היא עלולה להיות חלילה גם שורש לחורבנה של האומה. אדם שחלילה נכשל בלשון הרע, אומר רבי אלימלך מליז'נסק - הוא גורם לסילוק השכינה, ואם הוא נשמר מלשון הרע - הוא עושה תיקון לשכינה.

ועוד מוסיפים חז"ל ודורשים על גסות רוח (סנהדרין צח, א): "אמר זעירי אמר רבי חנינא: אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר (צפניה ג, יא): 'כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ' ".

הרב שמעון כהן, מהספר: "מפי כהן - שיחות לפרשיות השבוע"