בס''ד                      פרשת מצורע: האם מותר להתקלח אחרי טבילה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (יד, ח), על רחיצת המצורע במים, כחלק מתהליך טהרתו: ''וכִבֶּס֩ הַמִּטַּהֵ֨ר אֶת־בְּגָדָ֜יו וְגִלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ וְרָחַ֤ץ בַּמַּ֙יִם֙ וְטָהֵ֔ר וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה''. למרות שמובן שרחיצה הינה במים, בכל זאת ראה הפסוק צורך להדגיש זאת. טעם הדבר מובא בילקוט שמעוני (שם. רמז תקסא), שהיה מקום לומר, שכשם שההזאה הנעשית על המצורע היא הזאה של מים חיים (מי מעיין), כך תהיה גם הטבילה - באה התורה להדגיש שדי במים רגילים. ובלשון הרמב''ם (צרעת יא, א) שכך פסק:

''כיצד מטהרין את המצורע מביא מזרק של חרש חדש וקבלה היא שיהיה [חדש] ונותן לתוכו רביעית מים חיים הראויין לקדש אותן מי חטאת... וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהן ומזה שבע פעמים.. ואחר כך מכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב, ויכנס לפנים מן החומה ומונה שבעת ימים ואסור בהן בתשמיש המטה.''

בעקבות טבילת המצורע המוזכרת בפרשה, נעסוק השבוע בסוגיית מקלחת אחר טבילה במקווה, נושא שכפי שנראה יסודו בגזירת תנאים מוקדמת. נראה את טעם האיסור, האם יש הבדל בין טבילת חובה כמו טבילת נדה (או טבילה על מנת להיכנס להר הבית), לבין טבילה שייסודה בחומרא כמו טבילת עזרא, וכן מה הדין בזמנינו.

ייסוד הדין

הגמרא במסכת שבת (יד ע''א) כותבת, שעל אף שבדרך כלל הלכה כבית הלל במחלוקתם עם בית שמאי, היה מקרה בו רבו בית הלל על בית שמאי, ושמונה עשרה דברים גזרו בו ביום. אחד מהדברים שגזרו הוא, שאדם טמא הטובל בארבעים סאה לשם אכילת תרומה (ומסתמא טבל במים מלוכלכים), אינו יכול לאחר מכן להסיר את הזוהמה בשלושה לוגים מים שאובים.

את טעם הגזירה מבאר רבא, שאנשים החלו לחשוב שלא הטבילה במקווה היא המטהרת אותם, אלא השטיפה שלאחר מכן, והפסיקו לטבול במקווה כדי להיטהר. עוד מוסיפה הגמרא, שכדי לחזק את הגזירה גזרו גזירה נוספת, כל מי ששפך על עצמו שלושה לוגים מים שאובים נטמא לטהרות. כך לא יהיה ספק שלא המים הם אלו שמטהרים את האדם, אלא הטבילה.

טבילות שלא לטהרות

כאשר הגמרא עוסקת בגזרה, היא דנה בטבילה לטהרות. נחלקו הראשונים מה הדין בשאר טבילות:

א. המהר''ם (סי' עט) כתב, שגזירת בית שמאי מתייחסת לטבילה לטהרות בלבד, אבל על טבילה לחולין לא גזרו. משום כך אשה הטובלת לבעלה, יכולה לשטוף גופה לאחר הטבילה במים שאובים, שכן טבילה זו נחשבת טבילה לחולין. כך פסק גם התוספות רי''ד (סי' עג), שהביא ראייה ממסכת זבים (ה, יב) שם נאמר, אלו פוסלים את התרומה... הבא במים שאובים - דווקא תרומה.

עוד הוסיף וביאר התוספות רי''ד, שלמרות שגם בטבילת נדה היה מקום לגזור שמא יחשבו שנתינת המים השאובים הם המטהרים (ואף יש סברא להחמיר בטבילת נדה שכן אשה שלא טובלת ונמצאת עם בעלה, היא ובעלה עוברים על איסור כרת), בכל זאת יש חומרא וקדושה מיוחדת בטהרות שרק בהן גזרו. ובלשונו:

''ומאי דכתב מר שהוריתה הלכה למעשה על אשה שטבלה שצריכה להיזהר שלא תיכנס למרחץ ביום טבילתה... אינו נראה בעיני כלל, דדוקא לתרומה גזור רבנן ומשום מעלת תרומה אבל בחולין לא גזרו, והכי תנן: ואילו פוסלין את התרומה כו'. דוקא תרומה פוסלין, אבל חולין אינן מטמאין... ואף על גב דאיכא למימר נמי בחולין שמא יאמרו, לא אילו מטהרין אלא אילו מטהרין, אפילו הכי לא גזרינן כולי האי אלא בתרומה, אבל בחולין לא.''

ב. האור זרוע (א, שלח) חלק וסבר, שכשם שגזרו לתרומה, כך גזרו לטבילת נדה. ונימק, שאין סברא לחלק בין מים שאובים אחרי הטבילה לטהרות לבין מים שאובים אחרי טבילת נידה, בשניהם יש חשש שמא יחשבו שהמים השאובים מטהרים, ולכן למרות שבגמרא כתוב שגזרו על תרומה, הרי שהוא הדין לטבילת נדה. עוד הוסיף, שהרי איסור אכילת תרומה בטומאה הוא איסור מיתה, ואיסור אשה לבעלה (הגם שזה טבילה לחולין) חמור יותר ובכרת, אם כן וודאי שיש מקום להחמיר בה אפילו יותר.  

אלא שלכאורה קשה, שהרי ראינו שהוסיפו לגזור שגם טהור הבא במים שאובים נטמא, ואם כך שום אשה לא תוכל להתקלח בימי טהרתה שכן מיד תטמא! האור זרוע יישב, שגזירה זו לגבי הטהור (בניגוד לגזירה הראשונה), היא דווקא במקרה בו המים השאובים נופלים על האדם, אבל אם הוא מביא על עצמו את המים, אין הוא נטמא ולכן ניתן יהיה להתקלח בימי הטהרה.

להלכה

בפסק ההלכה נחלקו השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד רא, עה):

א. השולחן ערוך פסק כדעת המקילים, ולכן לא ציין שיש בכך בעיה. כדבריו פסקו גם הפוסקים הספרדים וביניהם הבן איש חי (רב פעלים ד, יד) והרב עובדיה (יביע אומר יו''ד ח, יט), שציינו שכך דעת רוב הראשונים. ב. הרמ''א לעומת זאת הביא את שתי הדעות, וכתב שהמנהג כדעת האוסרים, וכך גם מנהג האשכנזים בזמן הזה. ובכל זאת מתי יהיה מותר להתקלח?:

הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו''ד ב, צו) כתב, שנהגו לחכות עד למחרת ללא מקלחת. עם זאת הוסיף, שכאשר מדובר באשה איסטניסטית, ניתן להקל לה ברחיצה אפילו מיד, שכן רוב הפוסקים חלקו על חומרא זו, ובמקום צורך משמעותי ניתן להקל. הרב וואזנר (שבט הלוי ה, קכה)  הקל עוד יותר וסבר, שהחמירו שלא לרחוץ רק ממש בסמוך לטבילה (= במקווה), באז יש חשש שיחשבו שהמקלחת היא המועילה לטהרה, אבל כאשר הלכה האישה לביתה מותר לה להתקלח (ועיין הערה[1]).   

טבילת עזרא

נקודה נוספת בה יש לדון, היא מקלחת אחרי טבילת עזרא, טבילה שעסקנו בה בעבר (אמור שנה ג'). הגמרא במסכת בבא קמא (פב ע''ב) כותבת שעזרא תיקן לטבול לפני לימוד תורה ותפילה במקרה של ראיית קרי. נחלקו התנאים באיזה לימוד מדובר:

א. רבי עקיבא בדעה המחמירה ביותר סבר, שעזרא אסר כל לימוד תורה ללא טבילה. ב. רבי נתן בן אבישלום בדעה המקילה סבר, שרק אמירת שמות ה' נאסרו. ג. רבי יוסי ורבי מאיר בדעת ביניים סברו, שמותר ללמוד משניות, אך לא טעמיהן, דהיינו בלי הגמרות. ד. דעה חריגה בתנאים, מופיעה בדברי רבי יהודה בן בתירה שבניגוד לשאר התנאים שאסרו לימוד תורה במידה מועטת או מרובה, הוא סבר שמכיוון שהתורה נמשלה לאש, כשם שאש אינה מקבלת טומאה כך דברי תורה, ומותר לטמאים ללמוד.

טבילה לפני התפילה

אין מחלוקת בין הראשונים שנפסק להלכה כרבי יהודה בן בתירא, ומותר ללמוד תורה גם כאשר טמאים בטומאת קרי, כיוון שהגמרא (שם) מעידה שנהג העולם כרבי יהודה בן בתירא. ועוד, כי כך סובר גם זעירי, שהוא מאחרוני התנאים (ויש לפסוק כמותו על פי הכלל 'הלכה כבתראי'). אלא שנחלקו הראשונים, האם התקנה של עזרא לטבול לפני התפילה גם היא בטלה:

א. התוספות רי''ד (שם), התוספות (ד''ה ולית) והראבי''ה (שם, סח) הבינו, שכשם שבטלה הטבילה לפני לימוד תורה, כך בטלה הטבילה לפני התפילה, והביאו שני נימוקים. ראשית, לימוד תורה הוא החשוב ביותר, ואם בטלה הטבילה לפניו קל וחומר שלפני תפילה. שנית, הגמרא אומרת ש'ביטלו את הטבילה', משמע שאת כולה ולא רק בעניין מסויים. ובלשון התוספות רי''ד:

''כתב רבינו יצחק זצ"ל דהאי דאמר זעירי בטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לתפילה, דפשט הלכה מוכיח דדברי תורה חמורין מכולהו, אם כן, כי שרי (= התיר) רבי יהודה בן בתירה דברי תורה, כל שכן תפילה וברכות. ותו (= ועוד), מדקאמרינן בטלוה לטבילותא כרבי יהודה בן בתירה, שמע מינה דבכולהו שרי (= התיר) רבי יהודה בן בתירה.''

ב. רבינו תם (חידושים שצא) והרוקח (ברכות סי' שכא) חלקו וסברו, שדברי רבי יהודה בן בתירא שביטלו את הטבילה נאמרו רק לעניין לימוד תורה, עליו אומר הפסוק שדברי תורה כאש ומשום כך אינם מקבלים טומאה, אבל תפילה לא כך ויש לטבול לפניה במקום שנטמאו מקרי. עוד הוסיף רבינו תם, שהמנהג באפריקה ובארץ ישראל לטבול.

ג. רב האי גאון (מובא ברבינו יונה יג ע''ב ד''ה כי) ורבינו חננאל (מובא באור זרוע א, קיז) נקטו אפשרות ביניים, שאכן ביטלו את הטבילה לקראת התפילה כפי שסברו התוספות לעיל והוכיחו מלשון הגמרא, אך מכל מקום במקום טומאת קרי יש להתקלח בט' קבין מים (כ12.5 ליטר), וכפי שמציע רבא בגמרא שאפשר להיטהר באופנים מסויימים[2].        

להלכה

בפסק ההלכה נחלקו האחרונים:

א. השולחן ערוך (פח, א) פסק כדעת רוב הראשונים, שאין חובה לטבול בזמן הזה כלל לאחר טומאת קרי, בין לפני התפילה ובין לפני לימוד תורה. גם המשנה ברורה (שם, ב), על אף שנקט בעקבות הפרי מגדים שיש מעלה לטבול גם בזמן הזה בגלל הראשונים הסוברים שיש בכך חובה, מכל מקום אין לבטל לשם כך תפילה במניין או זמן קריאת שמע. ובלשון השולחן ערוך:

''כל הטמאים קורין בתורה וקורין קריאת שמע ומתפללין, חוץ מבעלי קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו עד שיטבול. ואחר כך בטלו אותה תקנה, והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע ובתפילה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין, וכן פשט המנהג.''

ב. המנחת יצחק (ד, סא) חלק על המשנה ברורה וכתב, שיש עניין גדול לטבול במקווה בגלל הראשונים הרבים שסוברים שיש לטבול. משום כך סבר, שיש להפסיד תפילה במניין בשביל לטבול. גם הרב משה פיינשטיין (אגרות משה ב, צ) שלא ראה חובה בטבילה, נקט שמכיוון שמדובר בטבילה שראוי להיזהר בה, במקרה בו בונים מקווה לגברים בעיר, גם מי שאינו טובל צריך להשתתף בעליות הבנייה. ובלשונו:

''ופשוט לעניות דעתי, שאף אלו שאין נזהרין בטבילת תקנת עזרא מחוייבין לעזור לבנין מקווה עבור טבילת האנשים, משום דודאי יש להחשיב גם מקווה דאנשים מצרכי העיר, מאחר שהוא דבר הראוי ליזהר בזה אף שאינו חובה, שאין לך צורך גדול מזה שכל מי שירצה לקיים כל מילי מעלייתא ומילי דחסידותא שיוכל לקיים.''

ג. הדברי יציב (א, נה) והרב וואזנר (שבט הלוי ה, טו) בגישה שלישית והמרחיבה ביותר סברו, שייתכן שבזמן הזה טבילה לקרי היא חיוב גמור. בטעם הדבר נימקו, שבנוסף לכך שהרבה ראשונים כתבו שיש חובה גמורה לטבול, הרי שאחת הסיבות שביטלו את טבילת עזרא היא שלא היו מצויים מקוואות, או בגלל הקור שהיה בטבילה, והרי בזמן הזה ישנם מקוואות רבים ונוחים. 

מקלחת אחרי טבילת עזרא

האם המתקלח לאחר טבילת עזרא נטמא? הרב עובדיה (יביע אומר יו''ד ח, יט) הביא דברי העמק יהושע שנקט, שאכן המתקלח לאחר הטבילה נטמא. הוא עצמו חלק על דבריו וביאר, שמעבר לכך שכאמור רוב הראשונים חולקים וסוברים שאפילו לטבילת אשה אין המקלחת מטמאת, טבילת עזרא היא חומרא, כך שוודאי שאין להחמיר בה בעניין זה. עוד יש להוסיף, שגם לדעת הרב וואזנר שסבר שיש מקום לומר שטבילת עזרא בזמן הזה היא חובה, מסתבר שלא החמירו בה עד כדי כך שמקלחת תטמא.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...