בפרשות תזריע מצורע מופיע ענייני צרעת, חז"ל דרשו שהצרעת באה על (כמה חטאים, אבל נראה שביניהם הכי מרכזית זהו) חטא לשוה"ר: 'ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", וכתיב התם {ויקרא כה } "לצמיתות", ומתרגמינן לחלוטין; ותנן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (ערכין טו,ב). על חומרת הלשוה"ר נאמר: 'תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות: עבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתיב הכא "לשון מדברת גדולות", וכתיב בעבודת כוכבים (שמות לב, לא) "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה". בגילוי עריות כתיב (בראשית לט, ט) "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת", בשפיכות דמים כתיב (בראשית ד, יג) "גדול עוני מנשוא"' וכו' (שם). נראה שבלשוה"ר האדם חוטא בדיבורו, שזהו מהותו של האדם, ואף הדיבור קשור לדעה שהיא קשורה לחלק אלוק שבאדם, ולכן החטא בדיבור כעין מקביל לחורבן הבית (שהוא מקום שכינת ה'), שנחרב בית ראשון על שלושת החטאים החמורים (יומא ט,ב), וכן החוטא בלשוה"ר כחוטא באלו ולכן דינו בצרעת שחשוב כמת - כעין החורבן ('ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים ... מצורע דכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת"' [נדרים סד,ב], - הראיה לזה הוא מהנאמר בצרעת מרים שהצטרעה על שדיברה לשוה"ר, כרמז שלשוה"ר כחורבן ולכן מביא לעונש שיחשב כמת). [אולי בטהרת מצורע לוקחים שתי ציפורים, ושוחטים אחת ואת השניה משחררים "על פני השדה" [ויקרא יד,ז] כרמז לתיקון מהחטא שכעין החריב, שכנגדו נשחטת ציפור אחת [כחורבן]; ועכשיו הוא בא לתיקון, שמעכשיו יפעל בעולם בקדושה, כעין רמז לבית המקדש שמתקן את העולם בקדושה וזהו הציפור החיה שמשתלחת על פני "השדה", כרמז שביצחק נקרא מקום המקדש "שדה" [פסחים פח,א], וזה היה כשיצחק יצא להתפלל, שנאמר "לשוח בשדה" לשון שיחה [ברכות כו,ב], כעין הציפור 'שמפטפטין תמיד בצפצוף קול' [רש"י; ויקרא יד,ד]. ונרמז דווקא בכעין יצחק כיון שאצלו נאמר שיחה שזה בולט בדיבור רב, וכן בשל שהוא כעין קרבן עולה בשל העקידה שעלה להקרב [למות] כקרבן [ב"ר סד,ג], והעקידה היתה במקום המקדש, וכך להבדיל המצורע היה נחשב כמת וכגילוי כנגד המקדש [שנחרב], שם מקריבים קרבנות). נראה שגם דרשו על חומרת לשוה"ר כשבעומק זה כעין כנגד שלושת העברות: 'אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" ... ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר (תהלים עג, ט) "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" ... ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל' (ערכין שם). שכפר בעיקר זה כנגד ע"ז, מגדיל עוונות עד לשמים כרמז לש"ד שהורג את האדם בארץ ונשמתו עולה לשמים, ושהקב"ה אומר שלא יכול לדור אתו בעולם כעין רמז לג"ע שבחיבור תקין וטוב בין איש ואשתו יש שכינה ביניהם ('דריש ר"ע: איש ואשה זכו שכינה ביניהן' וכו' [סוטה יז,א]). (אולי לכן בטהרתו לוקחים עץ ארז ושני תולעת [צמר צבוע] ואזוב [ויקרא יד,ד] כתיקון. כנגד ע"ז זהו עץ ארז: 'לפי שהנגעים באין על גסות הרוח' [רש"י], וגסות הרוח כעובד ע"ז: 'א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים, כתי' הכא (משלי טז, ה) "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב התם (דברים ז, כו) "ולא תביא תועבה אל ביתך"' וכו' [סוטה ד,ב]. כנגד ג"ע זהו שני תולעת, שהנשים מתלבשות ואוהבות בגדי צבעונים. כנגד ש"ד זהו אזוב שהוא קטן ורומסים אותו ונאבד בכך [וכן כעין משפילים אדם למטה נמוך, שהוא מלבין פניו, וזהו כעין שפיכות דמים: 'תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. א"ל: שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא' (ב"מ נח,ב)]. ומזים שבע פעמים מהמים החיים עם הדם, שמים חיים רומזים לתורה שמשולה למים [ב"ק פב,א] ומביאה חיים, ועם דם [הציפור השחוטה] כנגד שמטהר את נפשו [מהפיטפוט כעין ציפור], "כי הדם הוא הנפש" [דברים יב,כג], וכך מטהרו מהחטא שקלקל את כל מהותו, שזהו הדיבור שהוא מהות האדם שנברא במעלת מדבר, ולכן שבע פעמים כעין הבריאה). המצורע נענש לשבת בבדידות: ' ... מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה "בדד ישב" וגו'' (ערכין טז,ב). שההפרדה בין איש לאשתו כרמז גם לחומרת ג"ע שבזה שמפריד ביניהם, הפרדה בין אדם לחברו רמז לריב ושנאה בין אנשים עד חומרת ש"ד, וזה מחוץ למחנה שהשכינה שורה במחנה ישראל ולכן זה כעין רמז לע"ז שהיא ההיפך מהקירבה לשכינה. בנוסף: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג,מה). שבגדיו קרועים כעין כנגד ג"ע, שאדם הראשון נכנס בו יצר העריות ולכן הבין שצריך בגד להתכסות (וכן כשחטא בג"ע פתח את בגדיו). ראשו פרוע כעין שאין בו יראת שמים שלזה מכסים את הראש ('כסי רישיך כי היכי דתיהוו עלך אימתא דשמיא' [שבת קנו,ב]), שזהו כנגד ע"ז. 'ועל שפם יעטה - כאבל' (רש"י), שזהו רמז לש"ד שיושבים אבלות על המת. וקורא שהוא טמא כרמז שכל זה נחשב שחטא בשל דיבורו, שסיפר לשוה"ר. גם יש שלושה סוגי מיקום צרעת: על שיער הראש והזקן, על עור הבשר ועל הפצע. שבראש רמז לע"ז, שלא חל בו יראת שמים (שקשור לכיסוי הראש). בעור הבשר רמז לג"ע שנהנה מהגוף. בפצע רמז לש"ד שיש פצע שממית. וכן יש שלוש סוגי צרעת: צרעת הגוף, צרעת הבגד וצרעת הבית. צרעת הגוף כרמז לש"ד שהורג את גופו. צרעת הבגד כרמז לע"ז, שאדם הראשון עשה את הבגד בשל אכילה מעץ הדעת שהיה בזה ככפירה בה', שפעל נגד דבר ה'. צרעת הבית כרמז לג"ע שבבית בסתר חוטא בג"ע.