"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד. באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל" (שמות כז,כ-כא). במנורה ובהדלקה יש הרבה עומקים ורמזים. אולי אפשר להוסיף שהדלקת המנורה באה להאיר קדושה בכל העולם, ולכן יש בה רמז למבול של נח שבו העולם התעלה ממה שהיה קודם, כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'תורת המקרא' פרשת "נח") ע"פ הזוהר שמקשר בין תיבת נח לארון הברית (זוהר ח"א נט,ב) שהעולם התעלה אז בחיבור לרוחני ע”י קבלת שבע מצוות בני נח. לכן המנורה מכוונת בנרותיה אל השכינה (מגילה כא,ב), אל מקום ארון הברית, לרמז על קשר ביניהם. לכן זה "להעלות נר תמיד" כרמז לנר מערבי שהיה דולק תמיד (ראה דברי מרן הגרש”ג זצוק”ל זיע”א ב'תורת המקרא' בפרשתנו), כרמז שהאור שמשפיע לעולם הוא תמידי, שזה נקבע בעולם, כמו שנקבע קשר קדושה תמידי אצל נח; אמנם יש עדיין הרבה מה לתקן ולקדש, ולכן ההמשך הוא בהדלקה של אהרן מערב עד בוקר (וביום לא דלק), כרמז שעדיין חסר בגילוי אור הקדושה בעולם. במקדש המנורה האירה בפנים, כעין בתיבה: '"צוהר תעשה לתיבה", א"ר יוחנן: אמר לו הקב"ה לנח: קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים' (סנהדרין קח,ב). השמן הוא "כתית" כעין רמז שבמבול כל היקום הושחת לגמרי ("וימח את כל היקום אשר על פני האדמה" [בראשית ז,כג], כותת לגמרי). הסימן לקראת היציאה מהתיבה החוצה, לעולם לאחר תיקונו, היה בהבאת העלה של זית בפי היונה, לכן מדליקים את המנורה בשמן זית. הזית הובא מא"י מהר המשחה: 'מהיכן הביאה אותו? רבי אבא בר כהנא אמר: משבשושין שבא"י הביאה אותו. רבי לוי אמר: מהר המשחה הביאה אותו, דלא טפת ארעא דישראל במבולא' וכו' (ב"ר לג,ו). כשהעולם נברא הוא נוצר מאבן השתיה שבירושלים: 'תנא: שממנה הושתת העולם' (יומא נד,ב). ממילא הר המשחה ששם גודלים זיתים זהו המקום הראשון שיש בו זיתים בהתגלות שבסדר הבריאה (שמאבן השתיה העולם נברא לצדדים, כך שהמקום הראשון שבו מתגלה זיתים זהו הר המשחה שקרוב לו). לכן השמן למנורה הוא דווקא מהטיפה הראשונה שיוצאת מהזית: '"כתית" - הזתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים כדי שלא יהא בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן; והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר "כתית למאור" ולא כתית למנחות' (רש"י פס' כ), כרמז למקום הזית שממנו הביאה היונה (שהוא הראשון); וכן בשמן זית מרמז על גילוי של קדושה בעולם, כעין א"י שלא נשטפה במבול, כיון שהיה בה קדושה שלכן לא נטמאה והושחתה כבשאר המקומות. העלה זית הגיע מא"י, כך שזה יוצא דרום מערב מאררט שבה נחה התיבה, לכן המנורה נמצאת בדרום (ב"ב כה,ב), ונרותיה מכוונים כנגד הנר המערבי שמכוון למערב – לשכינה, שכך יוצא גילוי כנגד דרום וכנגד מערב, כרמז לא"י שממנה הובא העלה זית, שבא"י שורה השכינה ולכן לא היה המבול, ולכן נר המערבי מכוון כנגד השכינה. אולי לכן נאמר "ואתה תצוה", בלי שמו של משה, כעין רמז לנח שהיה כעין דומה למשה, שמשה הוריד את הלוחות שבארון ונח היה בתיבה שדומה לארון הברית, ולכן זהו "אתה" ושכמוך. במדרש יש עוד דעה, שהיונה הביאה את העלה זית מגן עדן: 'רב ביבי אמר: נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו' (ב"ר שם), נראה שזה רמוז במנורה שבה נרות, שהם כנגד נשמות ישראל: “נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), שבאות לעולם וחוזרות לאחר העולם לגן עדן. (מו"ר גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, הסביר את הדעות שבמדרש, שזה בא לומר שא"י היא גן עדן עלי אדמות). המדרש מביא רמז בעלה זית: 'א"ר אבהו: אילו מג"ע הביאה אותו לא היתה מביאה דבר מעולה? או קנמון או פלסמן! אלא רמז רמזה לו, אמרה לו לנח: מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידיך' (ב”ר שם). נראה שכנגד זה נרמז שהשמן הראשון הוא למאור, והשני למנחות, כעין רמז לדברי היונה שמעדיפה מאכל מר מה' מאשר אכילה טובה ממנו, שלא מחשיבה את המאכל שממנו, ולכן כנגד זה השמן למאור (שלא לאכילה) הוא חשוב מהשמן שלאכילה. (נראה גם שבמנחות זה קמח עם השמן, ולכן זה כרומז לשבת, שאם אין לאדם מספיק כסף, אם יש לו לחם אז שיקנה נר למאור [שו"ע סימן רסג, מ"ב ס"ק ט]. לכן השמן למאור הוא מטיפה הראשונה, כרמז שהוא חשוב יותר מהשמן למנחות שאז זהו הוספה על הקמח, כעין רמז שכשיש לו לחם אז יותר חשוב השמן למאור מאשר למאכלים שמנים; שזה נרמז כאן בנאמר "כתית למאור” ולא למנחות, ויש רמז בפס' לנר שבת, כמו שמביא בעה”ט: '"נר תמיד" – בגימטריא בשבת'. גם נראה שנח קלקל אח”כ כשהשתכר ביינו, לכן כנגד זה מתגלה בשבת ששמן לנר שבת חשוב מיין לקידוש [שו”ע או”ח רסג,ג]). במנורה הנר האמצעי הוא בעמוד המרכזי, ומסביבו יוצאים שלושה קנים מכל צד, והאמצעי הוא הנר המערבי שהוא המרכזי שבנרות (אמנם זה מחלוקת איפה היה הנר המערבי), שזה כנגד שנח הוא החשוב שבגללו ניצלו כל בני משפחתו, שהוא מצא חן בעיני ה', ולכן נרמז באור שמאיר לעינים ומכוון לשכינה, כעין רמז כביכול לראית ה'; וזה בשל היותו צדיק, ולכן מכוון לשכינה. מצדדיו יוצאים שלושה קנים מכל צד כעין רמז לשלושת בניו היוצאים ממנו, וזה משני הצדדים כרמז שזה הצלה גם של המשך הדורות, ולכן כעין כפול כרמז לרבים, שמיעוט רבים שנים. או כנגד שנאמר לו להביא את בניו ואת נשותיהם: "ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך" (בראשית ו,יח), וזה משני הצדדים כרמז להפרדה ביניהם, שהיו מופרדים בתיבה: '"אתה ובניך ואשתך" - האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה' (רש"י). ואמנם נאמר גם על אשתו, אבל אשתו כגופו ולכן נחשבת יחד איתו (אמנם גם בנשי בניו נשותיהם כמותם, אלא שמצד נח הוא מרגיש את אשתו כגופו ולא את נשי בניו כבניו). לכן המנורה מקשה אחת, כחיבור מושלם ביותר, שכל אלו ניצלו מהגזרה הקשה שבמבול בזכות נח, בשל חיבורם המושלם אליו; או שהם בניו שיצאו ממנו [ונשיהם כמותם] ולכן זהו שניצלו בזכות שיצאו מנח ולכן במקשה אחת (שזהו: “ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" [בראשית ז,א], שהוא הסיבה והשאר מכוחו בשל היותם בני ביתו [“ביתך”]). או שזה הכל מגוש אחד כדי להדגיש שאין כאן עירוב בין שנים, שזה היה חטא דור המבול ('(בראשית ו, יב) "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". א"ר יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל' [סנהדרין קח,א]) לכן מודגש כתיקון שהיה לזה שהכל זה מקשה אחת ממש, ולא חיבור בין שנים. גם מקשה אחת כרמז שבממון אין חלק אחר, כנגד שנחתם גזר דינם על הגזל (שם), שזהו חלק של אחר. אולי גם שבעה קנים כנגד גילוי של שבוע ימים בין השליחויות של היונה; ונח שלח את היונה שלוש פעמים מהתיבה החוצה (והיא עפה לצדדים ולא נשארה מעל התיבה כמו העורב), ולכן כנגד זה שלושה קנים שיוצאים לצדדים – יוצאים החוצה מהעמוד המרכזי. אולי גם שבעה קנים כשהאמצעי זהו נר מערבי שמכוון לשכינה כעין כנגד שהמבול היה כשנח היה בן שש מאות (בראשית ז,ו), כך שזה היה בשנה של תחילת המאה השביעית לחייו, ולכן שבעה קנים; והנר המערבי מכוון לכיוון השכינה, כנגד שאז נעשה התיקון בעולם מחטאי דור המבול, ולכן מכוון לשכינה כרמז לתיקון העולם (והוא האמצעי, בעמוד המרכזי, כיון שאז כבר עברו שש המאות של חייו שהיו קודם, ולכן כעין זזו לצדדים ועכשיו העיקר זה חייו שעכשיו במאה השביעית שבו התגלה התיקון במבול). אולי רמוז אצלנו בפס' על הנר המערבי שהיה דולק כל היממה, כעין שאין הבדל בין יום ללילה (שבדר"כ רק בלילה מדליקים בשביל אור), כנגד "ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח,כב). '"ויום ולילה לא ישבתו" - מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה' (רש"י).