"ועשו את האפד … ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל. ששה משמתם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדתם. מעשה חרש אבן פתוחי חתם תפתח את שתי האבנים על שמת בני ישראל מסבת משבצות זהב תעשה אתם. ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן … ועשית חשן משפט … משבצים זהב יהיו במלואתם. והאבנים תהיין על שמת בני ישראל שתים עשרה על שמתם פתוחי חותם איש על שמו תהיין לשני עשר שבט" וגו' (שמות כח,ו-כא). בבגדי הכה"ג ישנם שני בגדים שבהם אבנים עם שמות בנ"י, שזהו האפוד והחושן; שני אבנים באפוד ו-י"ב אבנים בחושן. בשני אלו סביב האבנים יש זהב ('"מסבת משבצות" - מוקפות האבנים במשבצות זהב שעושה מושב האבן בזהב כמין גומא למדת האבן ומשקעה במשבצות נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב ומחבר המשבצות בכתפות האפוד' [רש"י; פס' יא]. "משבצים זהב" - יהיו הטורים במלואתם מוקפים משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן זהו ל' במלואותם כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות לא פחות ולא יותר' [שם,כ]). שמות בנ"י נועדו לזכרון לפני ה', שיזכור צדקתנו: '"לזכרון" – שיהא רואה הקב"ה השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם' (רש"י, פס' יב). נראה לכן שזה מרמז על התורה, שהיא צדקותנו – לימוד תורה וקיום מצוותיה. שני אבני האפוד הם כנגד שני לוחות הברית, שגם הם היו עשויות מאבן יקרה ('"ברכת ה' היא תעשיר”, זו ברכת משה, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: פסל לך שני לוחות, והראה לו הקדוש ברוך הוא מחצב של סנפירינון בתוך אהלו ופסלו ממנו, ואמר: "פסל לך”, הפסולת שלך, ומשם נעשה מלך' [תנחומא "כי תשא" סימן כט]), וזה על כתפת האפוד, שזה למעלה כעין רמז לכך שאת הלוחות משה הוריד מלמעלה, מהר סיני. בכל אבן היה רשום כ"ה אותיות: '"כתולדותם" - כסדר שנולדו ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי על האחת, ועל השניה גד אשר יששכר זבולן יוסף ובנימין, מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו, כ"ה אותיות בכל אחת ואחת' (רש"י; פס' י). סה"כ יוצא חמישים אותיות כנגד נ' שערי חכמה שנבראו בעולם: 'רב ושמואל דאמרי תרוייהו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם ניתנו למשה חסר אחת, שנאמר: "ותחסרהו מעט מאלקים" (תהלים ח, ו)' (נדרים לח,א). בכל אבן כ"ה אותיות כעין רמז ששם ה' שזהו שם הויה, חל על גבינו, שאנו מביאים לגילוי שם ה' בעולם, ולכן שם הויה בגימטריה זה כ"ו, ולכן באבנים זה כ"ה כעין ששם ה' חל מעלינו [ולכן בכתפות כעין שאנו נושאים על כתפינו את גילוי שם ה'] (וכן יחד עם האבן זה עוד אחד, שסה"כ זהו כ"ו). סביב האבנים היה זהב שכך רומז לתורה (באבן יקרה וזהב): “הנחמדים מזהב ומפז רב" (תהלים יט,יא). בכל אבן יש ששה שמות כנגד תושב"ע (ששה סדרי משנה), שהיא מתגלה על ידנו (ובה מתגלה ההלכה למעשה, שזהו קיום תו”מ שלנו, שבכך מביא לזכרון צדקתנו לפני ה'). אולי גם רומז ב-ב' האבנים כנגד התורה ובנ"י שנרמזו באות ב' של “בראשית" רמז לשנים, שזהו תורה ובנ"י: '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש"י; בראשית א,א). בחושן היו י"ב אבנים כנגד בנ"י (בארבעה טורים ובכל טור שלוש אבנים, כנגד שלושה אבות וארבע אמהות), כשלכל שבט אבן שונה כרמז שלכל אחד משבטי ישראל יש יעוד מיוחד משלו, ולכן גם בתורתו יש גילוי שלו (מעין כמו שיש היום הלכות שונות בעדות השונות), אבל כולם נמצאים בחושן שמחבר את כולם, ואף יש המשכיות מאחד לשני לחיבורם בכך שהיה רשום בהם האבות ו'שבטי ישורון' ('אמר רב שמואל בר יצחק: אברהם יצחק ויעקב ... אמר רב אחא בר יעקב: שבטי ישורון כתיב שם' [יומא עג,ב]), שזה בא לומר שכל התורה על כל גילויה בשיטות השונות זה תורת ה': 'אלו ואלו דברי אלקים חיים הן' (עירובין יג,ב). וזה נמצא כנגד הלב כעין רמז שיש משיכה שונה בין האנשים השונים (שליבם מושך אותם), ולכן גם התורה אצלם מתגלה בשונה. (וכך יש חושן קרוב ללב, ואבני האפוד קרוב לראש, כרמז לשעבד את הראש והלב לקב"ה). סך האבנים שהיו זה י"ד, כרמז שאנו מגלים את 'יד' ה' בעולם (והם נמצאים בשני בגדים, כעין רמז שאם היו מחלקים את סך האבנים שזהו י”ד האבנים לשנים זה היה יוצא שבע, שאנו מגלים את שם ה' בכל המציאות בעולם שנברא בשבעה ימים). אבני החושן היו מאירים ע"י האורים ותומים שהם 'כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו' (רש”י; שמות כח,ל), והיה מורה להם מה לעשות (שם); שזה כרמז לתורה שהיא שמות ה', שמורה לנו מה לעשות, ומאיר לנו את העולם ("כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו,כג]). נראה שלכן מופיע באבנים בנוסף לשמות השבטים גם שמות האבות ו"שבטי ישורון", שקיבלנו את התורה והיעוד לתיקון העולם בשל היותנו צאצאי האבות הקדושים שנבחרו ע"י ה'. גם נראה שרומז על לימוד התורה שחל בבנ"י, שהמלמדים זהו האבות שנאמר: "ושננתם לבניך ודברת בם" (דברים ו,ז), וכן הרבנים שמלמדים את תלמידיהם, שהמלמד נקרא אב והתלמידים נקראים בנים: '"לבניך" - אלו תלמידיך. וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם", ואומר (מלכים ב ב) "ויצאו בני הנביאים", וכי בני הנביאים היו? והלא תלמידים היו! - אלא מכאן לתלמידים שהם קרוים בנים. וכן אתה מוצא בחזקיהו מלך יהודה, שלימד כל התורה כולה לישראל, וקראם בנים, שנאמר (דברי הימים ב כט) "בני עתה אל תשולו". וכשם שהתלמידים קרוים בנים - כך הרב קרוי אב, שנאמר (מלכים ב ב) "ואלישע רואה, והוא מצעק: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו! ולא ראהו עוד". ואומר (מלכים ב יג) "ואלישע חלה את חוליו אשר ימות בו, ויבוא אליו מלך ישראל, ויבך ויפל על פניו, ויאמר אבי אבי"' (ספרי על הפס'). לכן יש גילוי של אבות ושבטי ישורון שרומז לכלל ישראל, כרמז שכל אחד בישראל שמלמד תורה הוא כעין אב לתלמידו. ומופיע "שבטי ישורון", כרמז לתורה ואחדות בשביל קידוש שם שמים, שכך נאמר בתורה: “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג,ד-ה). '"ויהי בישורון מלך" - כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה - שמו הגדול משתבח למעלה; שנא' "ויהי בישורון מלך”, אימתי? "בהתאסף ראשי עם”. ואין אסיפה אלא זקנים, שנאמר (במדבר יא) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". "יחד שבטי ישראל" - כשהם עשוים אגודה אחת, ולא כשהם עשוים אגודות אגודות' וכו' (ספרי על הפס'). לכן רומזים בזה על אחדות ישראל, שזהו כמו שאמרנו שבאבות ו"שבטי ישורון" מחברים בין כל האבנים – השבטים השונים, כדי שתהיה אחדות, שזה הבסיס לקידוש שם ה' בעולם, וזה נעשה ע"י גילוי תורה (שנאמר קודם בסמוך [וכן אסיפה מרמזת על הזקנים]) שמגלה על ידנו את שם ה' בעולם. אולי בגדים אלו נאמרו בפרשת תצוה שבה לא מוזכר שמו של משה (בשל שאמר "מחני נא מספרך") כרמז שהתורה שמתגלת בכל דור יש לה מעלה כעין כמו הגילוי אצל משה: 'ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה' (משנה ר"ה ב,ט). והפרשה מתחילה בשמן זית למנורה, שזה רומז לבנ"י (שמו"ר לו,א) ולעיסוק בתורה (שם,ג), ולכן מתאים שיאמר בה על האבנים שרומזים על התורה ובנ”י.