בס''ד              פרשת תרומה: מה מברכים על שתיית תרופה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, על התרומה שיעלו בני ישראל לצורך בניין המקדש בצווי הקב''ה: ''דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי''. במסגרת התרומות, הביאו גם דברים שאינם משמשים לצורך הבניין, כגון שמן למאור המשמש להדלקת המנורה, ושמן לקטורת הסמים.

מדוע באמצע התרומות לבניין המשכן הוזכרו גם פריטים שאינם קשורים לבניין? הבכור שור (כה, ו) מסביר, שלמעשה גם פריטים אלו שימשו לצורך בניין המשכן. לגבי הקטורת, הרי שדרך המלכים להיכנס רק לבית מבושם, ואם כן גם בישום הבית נחשב כצורך הבניין. הוא הדין לשמן המאור, שדרך המלכים להיכנס רק לבית מואר, על כן גם בהדלקת המנורה יש מעין בניין. ובלשונו:

"שמן למאור למה הוזכר כאן? ונראה ששלשתן צורך הבניין, שמן המשחה כדפרישית, הקטורת: דרך מלכים שבשמין להם את הבית קודם שיכנסו בה, וכל שכן מלך מלכי המלכים. וכן מצינו שעל ידי הקטורת שכינה באה. 'שמן למאור' אין דרך למלך לבא אל ביתו עד שידליקו לו נרות, וגם הבית אינו מתוקן עד שיפתחו בו חלונות, ויתקנו מקום המאורות ביום ובלילה, כי אין דרך כבוד לדור בחשיכה. ואף על פי שאינו צריך לאורה, כבוד מעלה הוא.''

בעקבות התורה המזכירה את שמן הזית, נעסוק השבוע בשאלה מה מברך השותה שמן זית. נראה את החילוק בין שתייה לרפואה, ובין שתייה שאינה לרפואה, ומה דין השותה שמן זית כמות שהוא בזמן הגמרא ובזמן הזה. כמו כן נעסוק בשאלה, מה מברכים על תרופה מרה ומתוקה. ולהשלמת הנושא, נבחן מה מברכים על לעיסת מסטיק.

ברכה על שמן

מה מברכים על שמן זית? בניגוד לירושלמי במסכת ברכות (ו, א) הכותב שהשותה שמן זית מברך בורא פרי העץ, ונראה שפסיקתו נאמרה בכל עניין, הרי שהבבלי (לה ע''ב) עושה מספר חילוקים באופן השתייה:

א. כאשר אדם שותה שמן זית לבדו, נראה מפשטות לשון הגמרא שאין לברך על שתייתו (אם כי להלן נראה שמדובר במחלוקת ראשונים). טעם הדבר מנמקת הגמרא שיש בשתייה מעין זו נזק. לפי רש''י (ד''ה אוזוקי) הנזק נגרם לגוף השותה ולכן אינו נחשב אכילה, ואילו לפי הרא''ה (שם) הכוונה היא שהשמן ניזוק, דהיינו שמשחיתים את שימושו, ולכן אין לברך עליו.

ב. גם כאשר אדם שותה שמן זית באמצעות שרייתו בלחם או ערבובו באניגרון (מעין מי פירות), עליו לברך על הלחם או האנגירון ולא לברך על השמן, שכן הם העיקר והשמן בטל אליהם[1]. ג. כן יברכו על השמן, במקרה בו אדם שותה שמן זית לרפואה המעורבב באנגירון, שכיוון שמטרתו להתרפא האנגירון בטל לשמן, ולכן יש לברך בורא פרי העץ.

שתייה לבד

כאמור, הגמרא כותבת שאין לברך על השמן כאשר שותים אותו לבדו, בגלל הנזק שגורם, וכך פסקו להלכה הטור (או''ח רב), והשולחן ערוך (שם). הרמב''ם (ברכות ח, ב) לעומת זאת סבר, שכוונת הגמרא שהשותה שמן בלבד לא מברך בורא פרי העץ כפי שבדרך כלל יש לברך, אבל ברכת "שהכל" יש לברך. בביאור סברתו נחלקו האחרונים:

א. הב''ח (רב, ד) ביאר, שעל אף הנזק הנגרם מן השתייה, מכל מקום השותה נהנה בשעת השתייה. לכן על אף שאין לברך את הברכה המקורית של השמן כיוון שלא שותים אותו כתיקנו, בכל זאת חובה לברך בגלל ההנאה. על בסיס זה ביאר, מדוע פסק הרמב''ם שהשותה חומץ צריך לברך שהכל (גם ללא הוספת מים), שכן גם אם יש בשתייה נזק, סוף כל סוף השותה נהנה.

אם כך, מדוע הגמרא פוסקת שעל שקדים מרים גדולים אין לברך כלל, כיוון שהם מזיקים? יישב הב''ח, שבשקדים המרים בנוסף לנזק שהם גורמים, גם אין הנאה בשעת אכילתם, שכן הם מרים. מה שאין כן שמן, שעל אף הנזק שיש בשתייתו כמות שהוא, בכל זאת יש הנאה בשעת השתייה ולכן יש לברך. ובלשונו:

''ואם תאמר, ומאי שנא משקדים המרים דגדולים אין מברך עליהם כלל, משום דאזוקי מזיק ליה? ויש לומר דשמן זית שאני, דבשעה ששותהו נהנה ממנו אף על גב דמזיק ליה בסוף חייב לברך על מה שנהנה בשעת שתייה, מה שאין כן בשקדים, דכיוון דבשעת אכילה אינו נהנה דמרים הם ולבסוף נמי אזוקי מזיק ליה, אין מברך כלל.''

ב. הקושי בהסבר הב''ח הוא, שמלשון הרמב''ם 'שהרי לא נהנה בטעם בשמן', משמע שאין הנאה כלל בשעת האכילה כלל, לכן לא ייתכן שההנאה היא סיבת הברכה. לכן נראה להציע הסבר האחר, העולה גם מפירושו של אבן האזל (רמב''ם שם). במקרה בו יש הנאה של ממש בשעת האכילה, לדעת הרמב''ם יש לברך בורא פרי העץ, גם אם יש אחר כך נזק מהאכילה.

לעומת זאת, במקרה בו אין הנאה בשעת האכילה אך יש תועלת גופנית ממנה, כמו שמן שטעמו מר כאשר שותים אותו כמות שהוא אך הוא מועיל לרפואה, יש לברך 'שהכל נהיה בדברו', ולהודות על ההנאה הגופנית הנגרמת ממנו. במקרה בו אין הנאה בשעת האכילה ואף אין תועלת, וכמו במקרה של שקדים מרים, לדעת הרמב''ם אין לברך כלל, שכן שני הגורמים חסרים. ובלשונו:

'' אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן: ונראה דסובר הרמב"ם, דכיוון דעל כל פנים יש לו תועלת מכיוון ששותה אותו, ואפשר ששותה אותו בשביל שיש דברים דשמן מעלי לזה, ולכן אף דאזוקי מזיק ליה ואין דרך לשתותו מברך שהכל, והוי כמו קמחא דשערי שם.''

השלכה לשני הפירושים ברמב''ם תהיה, תרופות מרות הנעשות מחומרים טבעיים: להבנת הב''ח ברמב''ם, כיוון שכלל אין הנאה

בשעת האכילה, אין לברך על אכילתם. לעומת זאת לפי אבן האזל, כיוון שהגוף מתרפא בלקיחת התרופה, גם אם אין באכילת התרופה הנאה כלל, יש לברך שהכל. מכל מקום למעשה כפי שראינו, הטור והשולחן ערוך חלקו על שיטת הרמב''ם, וסברו שהשותה שמן כמות שהוא אינו מברך כלל, ולשיטתם, השותה תרופה מרה אינו מברך (ועיין הערה[2]).

ברכה על סירופ מתוק

על סירופ מר אין לברך. מה יהיה הדין על סירופ ושאר תרופות מתוקות? לכאורה מדברי הגמרא שראינו לעיל, עולה שיש לברך על שתייתם. כאמור, הגמרא כותבת שעל שמן זית בצירוף אניגרון הנשתה לרפואה יש לברך בורא פרי העץ. ואם כן, הוא הדין לשתיית סירופ וכדומה שיש לברך עליו את ברכתו. אמנם למעשה, נחלקו הפוסקים:

א. הרא''ה (ברכות ו, ד''ה רב) סבר, שיש לברך על תרופות אלו 'שהכל' גם אם הן עשויות מרכיבי העץ או אדמה, וכן פסק הרמ''א (רד, יא). להבנתו, הסיבה שיש לברך על שמן בצירוף אניגרון את ברכתו, היא רק מחמת כך שגם בריאים רגילים לשתותו, אך אם רק חולים רגילים לשתותו, אין לברך עליו את ברכתו. ולראייה, הגמרא במסכת ברכות (לח ע''א) כותבת שעל 'שתיתא' מברכים 'שהכל' למרות שעשויה מחמשת מיני דגן, כיוון שהיא עשויה כבלילה רכה לרפואה. ובלשונו:

''שתיתא. רב אמר שהכל ושמואל אמר בורא מיני מזונות. אמר רב חסדא ולא פליגי... רכה דלרפואה עבדי לה שהכל. פירוש, שהיא מיוחדת לרפואה שאין דרך לאכלה כלל אלא לרפואה, וכיון דכן לא שייך בה ברכה דידה, דכל לרפואה כלומר מיוחדת לכך לא מברך עלה, ומכל מקום שהכל מיהת מברך עלה דהא נהנה.''

ב. התוספות (ד''ה והא) ורבינו יונה (כז ע''א בדה''ר) חלקו על האבודרהם וסברו, שהסיבה שמברכים על שתיתא שהכל אינה בגלל שעומדת לרפואה, אלא בגלל שמשנים מדרך אכילתה הרגילה ושותים אותה. משום כך לשיטתם, הסיבה שמברכים על שתיית שמן בורא פרי העץ, אינה בגלל שיש בריאים השותים אותו, אלא כי לא שינו מדרך אכילתו הרגילה.

כדבריהם פסקו להלכה באחרונים הרב משה פיינשטיין (אג''מ א, פב) והרב עובדיה (חזון עובדיה, טו בשבט עמ' קנח). ונמצא, שאמנם הם מסכימים לפסק הרמ''א שעל סירופ יש לברך 'שהכל' (גם אם עשוי מרכיבי העץ), שכן הוא נשתה ולא נאכל, אך יחלקו עימו במקרה בו יש תרופה שאוכלים ונהנים מאכילתה, אז לדעתם יש לברך 'בורא פרי העץ' ולא 'שהכל'. ובלשון הרב משה פיינשטיין:

''במרקחת לרפואה ונהנין בו, ובדבר מרקחת שאין רגילין בו אלא לרפואה, והוא דבר שנהנין בו. יש להורות לברך ברכה הראויה לו, כיון שהמגן אברהם והגר''א סוברין כן באורח חיים בסימן ר"ד, ולהמגן אברהם אפשר סובר כן גם הרמ"א עיין שם בסעיף קטן כ"ד, וכן משמע החלטת המשנה ברורה.''

ג. בשם הגרש''ז אויערבך (נשמת אברהם א, רד) מובא, שנקט בגישה שלישית וסבר, שאין לברך כלל על שתיית סירופ, גם אם הוא מתוק. ונימק, שכיוון שמוצרים אלו אינם מזון, ואדם בריא לעולם לא ישתה סירופ זה להנאתו, אין הטעם הטוב שמוסיפים לו מקנה לו ברכה. הוא הדין כאשר טובלים עוגה בתמיסת בריום (לאיתור בעיות בדרכי העיקול), שאין לברך על אכילת העוגה.

ברכה על מסטיק

ענין נוסף בו נעסוק, הוא מחלוקת הפוסקים האם יש לברך על מסטיק. הגמרא במסכת ברכות (לה ע''א) כותבת, שאסור להינות מהעולם הזה ללא ברכה. משום כך, בעוד שברכה אחרונה על מאכל מצריכה שיעור מסויים של אכילה או שתייה, הרי שבכל אכילה, ואפילו מעטה, יש לברך ברכה ראשונה. אלא שמסטיק לא אוכלים, ולכן דנו האחרונים בברכתו:

א. הרב הדאיה (ישכיל עבדי ח, כ) סבר, שאין לברך על לעיסת מסטיק. לטענתו, כיוון שאין טעם המסטיק מגיע לגרון אלא נבלע בפה, אין זו אכילה עליה תיקנו חז''ל לברך. כך פסק גם הרב ליאור (או''ח א, קצד), שכתב שאין לדמות אכילת מסטיק לפסק המשנה ברורה, שהמוצץ קנה סוכר עליו לברך, שכן שם יש שתיית מיץ באופן רציף (בדומה לסוכריה), ואילו כאן הטעם נמצא לרגעים ספורים בפה ונעלם, ועל כך לא תיקנו תיקנו חז''ל לברך. ובלשונו:

''נראה כאותה השיטה שאין לברך על מסטיק, משום שהוא אינו עשוי לאכילה. ואין זה דומה למוצץ קנה סוכר או מוצץ סוכרייה, שם הוא נהנה מהמיץ שהוא שואב כל הזמן, וכן הסוכרייה נמסה בפיו. ואילו המסטיק עיקרו עשוי ללעיסה בלבד, ומה ששמים קצת מתיקות זה רק עד שהאדם יתרגל ללעיסה ואין שום המשך לאותו טעם הנפלט בשנייה הראשונה.''

ב. הרב עובדיה (יביע אומר ז, לג) והרב בן ציון אבא שאול (יד, ח) חלקו וסברו, שיש לברך על לעיסת מסטיק 'שהכל', שכן סוף כל סוף לועס המסטיק נהנה מטעם המתיקות שבו. הם חלקו מציאותית על הרב הדאיה, וכתב שבמהלך לעיסת המסטיק נבלע מעט מטעם המסטיק בגרון, ועל אף שמדובר בטעם מועט, כאמור לעיל, אפילו הנאה מועטת מהעולם הזה מחייבת ברכה.

עוד הוסיף הרב עובדיה והביא גם בשם השו''ת קניין תורה (ה, יז), שאין לדמות דין מסטיק לדין הגמרא במסכת ברכות (יד ע''א) אודות הטועם מאכל שאינו צריך לברך, שם מדברת הגמרא במקרה בו אדם אינו רוצה לאכול כלל את המאכל, אלא רק לטעום אותו. לעומת זאת במסטיק, אמנם מדובר בהנאה מועטת, מכל מקום יש כוונת אכילה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...