"ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת" (שמות כח,לא). '"את מעיל האפוד" - שהאפוד ניתן עליו לחגורה. "כליל תכלת" - כולו תכלת שאין מין אחר מעורב בו' (רש"י). 'מעיל שנים עשר מנא לן? דכתיב (שמות כח, לא) "ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת", ויליף "תכלת" "תכלת" מפרוכת, מה להלן ששה אף כאן ששה' (יומא עב,א). 'כליל - גדיל ואין גדיל פחות משנים' (רש"י). נראה שבמעיל החוטים שלו הם כפול 12 כרמז לי"ב שבטי ישראל, וזה תכלת רמז לרקיע ולכיסא הכבוד: 'תניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י) "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר", וכתיב (יחזקאל א, כו) "כמראה אבן ספיר דמות כסא"' (מנחות מג,ב). שבא לרמז על חיבור גמור של בנ"י לגילוי שם ה' בעולם, כעין גילוי של כסא ה' בעולם, ע"י שאנו קדושים כעין מלאכים שברקיע; שבזה בא לכפר על מעשה העגל שבו נפלנו מהיותנו כמלאכים במתן תורה לדרגת אדם: 'דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א). שכך מרמז בתכלת וי"ב השבטים שאנו באים לגלות שם ה' בעולם ע"י התורה, וכעין מחבר למעלתנו במתן תורה שקודם לחטא שהינו כמלאכים בשמים. לכן הוא רק תכלת בלא מין אחר כדי להדגיש גילוי שלם כנגד כיסא הכבוד, שאנו במהותינו דבקים רק בקב"ה ומקנים את העולם להיות לכיסא ה'. לכן זה כמחובר לאפוד שניתן עליו "מעיל האפוד", כיון שבזה מרמז על תיקון לעגל שעבדו ע"ז וזה נעשה ע"י לשוה"ר שאמרו לאהרן שיעשה את העגל כיון שלא יודעים מה קרה למשה ("וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" [שמות לב,א]), בשל שהוא לא עשה את מה שאמר להם, שלא הגיע לאחר ארבעים יום כמו שאמר, שזהו לשוה"ר שמשה שיקר (או טעה), וכן השטן שיקר להם שמשה מת (וכן הם התכוונו בדבריהם שמשה מת, כך שמוכח שכל מה שדיבר אתם על הקשר לה' ואי עשיית ע"ז זה טעות, ולכן שיעשה עגל, כך שזה כלשוה"ר שמשה טעה): 'אמר ר' יהושע בן לוי: מ"ד (שמות לב, א) "וירא העם כי בושש משה"? אל תקרי בושש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא. לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש, ולא השגיחו עליו. מת, ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו, והיינו דקאמרי ליה לאהרן (שמות לב, א) "כי זה משה האיש" וגו'' (שבת פט,א). לכן יש חיבור במעיל ואפוד לכפרה על העגל, שהם מכפרים על לשוה"ר וע"ז: 'אפוד מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר (הושע ג, ד) "אין אפוד ותרפים". מעיל מכפר על לשון הרע, מנין? א"ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע' (זבחים פח,ב). לכן בכפרה על לשוה"ר וע"ז ביחד מכפרים על עשיית העגל (גם אפשר שהמעיל מכפר על דברים שבקול, ולכן זה על לשוה"ר, אבל זה חל גם על שביקשו מאהרן שיעשה ע"ז, שגם זה דבר רע שבקול). אולי לכן למדו למעיל מ"תכלת" שנאמר בפרוכת ובה ששה חוטים, שכך מרמז כאן שזה מכפר על מעשה העגל שנעשה כשמשה לא היה איתם אלא בהר סיני ולכן העיזו לחטוא, וכן טענו לאהרן שכיון שמשה לא ירד מסיני אז שיעשה את העגל, שזהו כעין הפרוכת שמבדילה בין הקודש וקה"ק, שבקה"ק נמצא הארון עם הלוחות שנתנו מסיני, וכן הוא כעין כנגד הר סיני כיון שהשכינה עברה מסיני לקה"ק, שכך זה כעין רמז להפרדה בין משה שהיה בסיני לשאר בנ"י; וזה ששה חוטים כנגד שטעו וטענו לעשיית העגל בשל שמשה לא הגיע בשעה השישית. "ועשית על שוליו רמני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ופעמני זהב בתוכם סביב. פעמן זהב ורמון פעמן זהב ורמון על שולי המעיל סביב. והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" (שמות כח,לג-לה). בבואו אל הקודש היו נשמעים קולות פעמוני הזהב וכך לא ימות, כעין רמז שבשל העגל בא עלינו קטרוג מיתה (ומשה ביקש רחמים וה' סלח ולא המיתנו. ובכ"א נשאר מיתה בעולם, שהתבטל מעמדנו כמלאכים), ולכן משמיע קול כרמז לשמירת הדיבור שלא לדבר רעה כמו שביקשו לעשות את העגל (אלא רק מבקשים דבקות בה'), ולכן זה זהב כתיקון לעגל הזהב. וחוטי הרימונים הם כפול שמונה (יומא שם), כרמז למעל הטבע, שלפני החטא הינו כמלאכים שמעל הטבע. '"בתוכם סביב" - ביניהם סביב בין שני רמונים פעמון א' דבוק ותלוי בשולי המעיל' (רש"י פס' לג), כעין רמז שהרימונים סובבים את הפעמונים – כעין קצת מסתירים אותם, כעין כיסוי למה שחטאו בעגל (וזה עוד יותר חזק לשיטת הרמב"ן שהפעמון ממש בתוך הרימון: 'הם בתוכם ממש כי הרמונים חלולים ועשויים כמין רמונים קטנים שלא פתחו פיהם והפעמונים טמונים בהם ונראים מתוכם' [רמב"ן בפס' לא]). וכעין שקול הפעמון בתוך הרימון, כרמז למעל הטבע, שהקול נהפך להיות קול תורה (שנתנה משמים – מעל הטבע) שמתקן את העולם להעלותו להיות מעל הטבע, ובכך מתקנים את קלקול העגל שרמוז בטבע, שבטבע הגשמי זה כרמז לע"ז שעובדים לכוחות הטבע (שלכן עשו את העגל), וכאן הוא מתגלה במעל הטבע – בתורה שמתקנת את העולם (ולכן הפעמון לא מוסתר ממש, כרמז שיש בו גם גלוי חיובי - כנגד קול התורה). לכן זה רימון כרמז למצוות התורה הרבות, כמו שברימון יש הרבה גרעינים. ברימון יש שלושה מיני חוטים, כנגד שלושת האבות שהם נבחרו, ואנחנו בעקבותיהם, שבזכות זה זכינו לקבל את התורה (ואף התורה הורדה אלינו בפעם השלישית שמשה היה בסיני), וסה"כ יוצא 24 חוטים (3X8) כרמז לכל היממה (24 שעות), שהתורה חלה בכל פרט בחיינו ללא הפסקה, וכן העולם עומד ע"י התורה שנלמדת ללא הפסקה בעולם: 'דאמר רבי אליעזר: גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" וגו'' (נדרים לב,א). גם רמז לכפרה לישראל, שה' לא מואס בישראל ולכן בסוף גם יגאלנו, שזה מרמז גם לכפרה על העגל, שה' לא מאסנו ולעתיד יתכפר לגמרי, שזהו פשט הפס' (כמו שפרשו הפרשנים) שמשווה בין חוק יומם ולילה לאי מאיסת בנ"י: "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. גם זרע יעקוב ודוד עבדי אמאס מקחת מזרעו משלים אל זרע אברהם ישחק ויעקב כי אשוב [אשיב] את שבותם ורחמתים" (ירמיהו לג,כה-כו). שלזה רומז 24 חוטים כנגד היממה. (אולי גם רמז שבנ"י עשו את העגל בעקבות שטעו בחשבונם ביממה [24 שעות]). 'שוליו כיצד? ... ומביא שבעים ושנים זגין שבהן שבעים ושנים עינבלין, ותולה בהן שלשים וששה בצד זה ושלשים וששה מצד זה. רבי דוסא אומר משום רבי יהודה: שלשים וששה היו, שמונה עשרה מצד זה ושמנה עשרה מצד זה' (זבחים פח,ב). ש72 רומז לגילוי שם ה' השלם (שהוא בן 72 אותיות), שאנו מתקנים את העולם לגילוי שם ה' בשלמות בעולם; וזה מתחלק לשנים רמז לשני לוחות הברית שבהם כל מצוות התורה (יר' שקלים ו,א), וכן רמז לתורה שמחולקת לשנים – תורה שבכתב ותושב"ע. וכך יצא שבכל צד 36 כרמז לגילוי שכינה בעולם כמתגלה אצל ל"ו צדיקים: 'אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, שנאמר (ישעיהו ל, יח) "אשרי כל חוכי לו", ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו' (סוכה מה,ב). ולשיטת רבי דוסא בשם ר"י זה 36, כנגד גילוי שכינה בעולם ע"י התורה, שזהו שמתחלק לשנים (רמז לתורה - כלוחות ותורות), ובכל צד 18 כרמז ל'חי', שחיי אמת זה רק ע"י התורה, שצדיק נקרא חי: '(קהלת ט, ה) "כי החיים יודעים שימותו", אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים, שנאמר (שמואל ב כג, כ) "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג". "בן איש חי" אטו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא בן איש חי שאפי' במיתתו קרוי חי. "רב פעלים מקבצאל" שריבה וקבץ פועלים לתורה' וכו' (ברכות יח,א-ב). וכן התורה מביאה חיים: 'גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר (משלי ד כב): "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא"' וכו' (אבות ו,ז).