הגמרא במסכת ברכות מונה את שולחנו של האדם בין הדברים שמאריכים לו את ימיו ושנותיו. סיבת הדבר התבארה בדברי הגמרא שם: "כל זמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו - שולחנו של אדם מכפר עליו".

אדם שמשתמש בשולחנו מתוך כוונה לעשיית צדקה עם העניים, מעלה את שולחנו לדרגת מזבח, ושכרו הוא שמאריכים לו ימיו ושנותיו.

ביחס לשולחנו של אדם כתב רבינו בחיי: "הוא מזבח כפרה לאדם.. כשאדם טוב עין מיטיב ומאכיל שם העניים". בהקשר הזה מתאר "רבינו בחיי" מנהג מיוחד: "מנהג חסידים שבצרפת שעושים משולחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא יישא מאומה בידו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מיטיב על שולחנו".

מעשה סמלי זה מטרתו להזכיר לאדם בימי חייו שמכל עושרו ומכל שפע מאכלו לא ייקח עמו מאומה לבית עולמו אלא את שולחנו, דהיינו את הצדקה שעשה על שולחנו - "כי אם הטוב שעושה והצדקה שהוא מרחם את העניים, כמו שאמר הנביא ישעיה: 'וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ' ".

(הרב כרמיאל כהן)