"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה,ב). חז"ל דרשו על הפס' כעין שנאמר "ויקחו לי" – שיקחו כביכול את הקב"ה, ע"י שיתנו לו מקום לדור בתוכנו, במשכן, וזה בשל התורה: '"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". הה"ד (משלי ד, ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" - אל תעזובו את המקח שנתתי לכם … ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו? אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו; אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ"' (שמו"ר לג,א). לכן מובן ששיא המשכן זהו קה"ק שם הארון עם הלוחות, שזהו שורש המשכן (וכן מפורש בתנחומא: 'ראה מה הארון חביב, שהמשכן כולו לא נעשה אלא בשביל הארון, שהשכינה בתוכו' [תנחומא “ויקהל” סימן ז]); וכן שם ה' היה מדבר עם משה ומצווהו על התורה לבנ"י, כיון שזהו השורש – גילוי תורה. לכן השכינה עברה מסיני למשכן כהמשך, כעין רמז שה' דר בתוכנו בזכות-בעקבות התורה. בזה מובן מדוע בתורה יש גילוי כקרבנות: 'אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם"? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם. אמר רבא: האי לעולה למנחה?! עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה, ולא חטאת, ולא מנחה, ולא אשם. אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (ויקרא ו, יח) "זאת תורת החטאת" "וזאת תורת האשם"? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם' (מנחות קי,א). 'מאי דכתיב זאת התורה - ולא כתיב בה חוקה. עולה ומנחה מיבעי ליה - דליהוי משמע זאת התורה היא עולה ומנחה כו'. אין צריך לא עולה וכו' - דהכי משמע: זאת התורה לעולה כלומר במקום העולה, למנחה בשביל המנחה, כגון לכם בשבילכם, כלומר: התלמוד תורה מכפר על עונותינו. בתורת חטאת - כגון סדר קדשים דמיירי בהלכות עבודה' (רש"י). [נראה שר"ל למד "לעולה" – שהתורה עולה לשם עולה, ולכן לא היה קשה לו קושית רבא]. כיון שהתורה זהו שורש המשכן, וממילא גם הקרבנות כך, לכן בת"ת יש גילוי כמו של קרבנות. זה מסביר את מה שנאמר שם קודם בגמ': '(תהלים קלד, א) "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות", מאי "בלילות”? א"ר יוחנן: אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה. (דברי הימים ב ב, ג) "לעולם זאת על ישראל", א"ר גידל אמר רב: זה מזבח בנוי, ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ורבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם'. שבת"ת יש גילוי כמו משכן וקרבנות, ולכן אומר שלמה שהמקדש הוא לעולם, כיון שגם כשחרב יש המשך גילוי של המקדש ע"י הקרבה בשמים או ע"י התורה. אולם נראה ששני ההסברים הם אחד, שמיכאל הוא שרם של ישראל ולכן מה שמקריב זה כנגד מעשינו בעולם, שביהמ"ק של מטה מכוון כנגד ביהמ"ק של מעלה ('רבי נתן אומר: חביב הוא מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש" וגו' (שמ' טו יז). שמקדש של מעלה, מכוון כנגד בית המקדש של מטה. והארון מכוון כנגד כסא הכבוד של מעלה, שנאמר: "כסא כבוד מרום מראשון" (ירמ' יז יב)' [תנחומא שם]), ולכן כשאנו מקריבים גם מיכאל מקריב כנגד מעשינו בשמים, וכשאין בית מקדש אז זה נעשה ע”י לימוד התורה שהוא שורש המקדש, ולכן יש בו גילוי כעין קרבנות, שאז מיכאל כנגד זה מקריב קרבנות בשמים. לכן דברי רב ור"י הם אותו דבר, רק שר"י מדבר מצד מעשינו ורב מצד הגילוי בשמים כנגד מעשינו. אולי זהו שמוסיף תוס': 'ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. מדרשות חלוקין, יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים, ויש מי שאומר כבשים של אש' וכו' (תוס' ד"ה 'מיכאל'). נראה שנשמותיהן של צדיקים זהו לימוד התורה שלהם, שזה נעשה ע"י גילוי נשמת ישראל, שלכן נתנה לנו התורה (בשל היותנו בנ”י), ואנו לומדים תורה בגילוי התושב"ע ע"י חיבור אלינו, לנשמת ישראל, ולכן זהו גילוי הקרבנות של מיכאל שמקריב כנגד לימוד התורה של הצדיקים, שמעלה זאת לפני ה' כקרבן. וזהו גם כבשים של אש שמרמז שמקריב קרבנות שזהו כבשים, והם של אש כרמז לתורה "הלוא כה דברי כאש נאם ה" (ירמיהו כג,כט) [ויותר מזה נראה שמרמז בכבשים על הצדיקים כמו הדעה הראשונה, כיון שבנ"י נמשלו לצאן: “ואתן צאני צאן מרעיתי" וגו' (יחזקאל לד,לא)]. אולם נראה יותר מזה, שמיכאל מקריב נשמותיהם של צדיקים, זה גילוי של תיקון העולם של הצדיקים, שלכן זה מתגלה כקרבן כעין קרבן שמועלה לה', שכך הם פועלים לקדש את העולם, ועושים מהעולם מקום לשכינת ה' כמו המשכן. וזה נעשה ע"י תורה וחסד, שהעולם עומד עליהם: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). לכן בזה הוא מעלה את כל העולם. ונראה שכיון שהם רגלי העולם סימן שיש קשר ביניהם לתיקון העולם, כיון שהם הבסיס לעולם. לכן בתורה יש גילוי חסד: “ותורת חסד על לשונה" (משלי לא,כו), שהתורה במהותה קשורה לחסד, ובתורה וחסד יש גילוי כנגד הקרבנות; התורה כמו שהבאנו קודם (וכן: ' … מכאן לחכם שיושב ודורש בקהל, שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חלב ודם לגבי מזבח' [אבות דר”נ ד,א]), ועל החסד נאמר: 'פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר "כי חסד חפצתי ולא זבח"' (שם, ה). כך שבשניהם יש גילוי כנגד הקרבנות, כך ששלושת הדברים מחוברים, ופועלים יחד לתיקון העולם. לכן כשאין קרבנות, עדיין מיכאל ממשיך להקריב ע"י גילוי תורה וחסד של הצדיקים, שבזה מגלה כעין קרבנות למטה, ולכן מכח זה מקריב קרבנות למעלה. נראה שלכן מרומז כאן על שלוש תרומות, שלכן נאמר כאן שלוש פעמים "תרומה”: 'כדתני רב יוסף: שלש תרומות הן: של מזבח למזבח, ושל אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית' (מגילה כט,ב). ומפורט ביר': 'רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת: תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת המשכן. "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" - זו תרומת אדנים; "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" - זו תרומת שקלים; "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם" - זו תרומת המשכן' (יר' שקלים א,א). '"תקחו את תרומתי" - אמרו רבותינו: ג' תרומות אמורות כאן: א' תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש ב"אלה פקודי”. ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת, לקופות לקנות מהן קרבנות צבור. ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד וא'. י"ג דברים האמורים בענין כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשתדקדק בהם' (רש"י על הפס'). שזה בא לרמז על שלושת הדברים שעליהם עומד העולם בקדושתו, שזה קשור למשכן שבא לקדש את כל העולם, ובזה מרים ("תרומה”) את כל העולם לקדושה; שזה מרומז ב: '"ויקחו לי תרומה" - לי לשמי' (רש”י), כרמז שיש להעלות את כל העולם לשם ה', ע"י נתינה לשם ה', כמו הממון ('"תרומה" - הפרשה יפרישו לי מממונם נדבה' [רש"י]) שבנתינתו מעלהו לקדושה. תרומת האדנים זה כנגד בנ"י, ולכן זה בקע לגלגולת, שזהו מחיצת השקל, שכל אחד נותן בשווה (סכום זהה), וכרמז לגילוי השלמה של כל אחד לחברו (שזהו מחצית שקל, שכששניהם ביחד אז זהו שלם), שזהו רמז לחסד שלא מתעלם מחברו ע"י שמתגאה עליו וכדומה שאז הוא בזוי בעיניו מכדי לעזור לו, אלא מרגיש אליו שווה, ופועל לעזור לו – להשלימו כמו מחצית השקל שביחד משלים את חברו; וזה תרומה לאדנים שהם בתחתית של עמודים כרמז לעזרה לאנשים שהם למטה – שצריכים עזרה לקום מלמטה, לכן זהו כנגד 'גמילות חסדים'. התרומה לקופות לקנות מהם קרבנות ציבור הם כנגד 'העבודה' (וזה בקע לגלגלת רמז לאחדות, שבלי אחדות לא ראוי שיהיה מקדש, כמו שלכן נחרב הבית השני בשל שנאת חינם [יומא ט,א], וכן המקדש כנגד כסא ה' למעלה, ומובא בחז"ל: '"אֶסְפָה לִי". זש"ה (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה". למה"ד? לפלטין שהיתה בנויה על גבי הספינות, כל זמן שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהן עומדת, כך: "הבונה בשמים מעלותיו", כביכול כסאו מבוסם למעלה בזמן שישראל עשוין אגודה אחת, לכך נאמר "הבונה בשמים מעלותיו", אימתי? "ואגודתו על ארץ יסדה"' [במדבר רבה טו,יח], שכסא ה' מתבשם באחדותינו, ממילא עבודת ה' במקדש שכנגד הכסא קשורה לאחדות. וכן מובא: 'כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה' [תנחומא “ויקהל” סימן א], לכן הקרבנות במקדש ששם השראת שכינה קשור באחדות. ובפשטות קרבנות ציבור זה בשביל כל ישראל כאחד, ולכן ניתן אותו סכום כדי להיות כולם שווים יחד). והתרומה למשכן זה כנגד התורה, כמו שהבאנו קודם ששורש המשכן הוא התורה (וזה כל אחד כפי נדבת ליבו, כיון שבלימוד תורה כל אחד צריך להתאמץ כמה שיכול ביכולתו, ולכן זה כל אחד ע"פ היכולות של עצמו ולפי רמת הרצון שלו להתחבר לקב"ה); ורש”י הביא שיש כאן י"ג דברים הנצרכים למלאכת המשכן או לבגדי כהונה, נראה שזה רמז שהמשכן קשור בתורה, שזהו כרמז בעומק לגילוי כנגד י”ג מידות שהתורה נדרשת בהן, שזה מוציא לפועל את התורה, וכך גם י”ג הדברים שמנויים כאן בהם מוציאים לפועל את המשכן.