"ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המפתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם" (שמות ד,כא). 'דבר אחר: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ", אמר רבי יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר "כי אני הכבדתי את לבו". אמר לו רבי שמעון בן לקיש: יסתם פיהם של מינים, אלא (משלי ג, לד) "אם ללצים הוא יליץ", שהקדוש ברוך הוא מתרה בו באדם פעם ראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקדוש ברוך הוא חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך; הוי "כי אני הכבדתי את לבו". מהו "הכבדתי"? שעשה הקדוש ברוך הוא את לבו ככבד הזה, שהיא מתבשלת שניה וארטסים נכנס בתוכה, כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה ולא היה מקבל דבריו של הקדוש ברוך הוא, הוי "כי אני הכבדתי את לבו" וגו'' (שמו"ר יג,ג). בראשונים ישנם שתי תשובות על השאלה כיצד ה' הכביד את לב פרעה, והרי בכך מנע ממנו את הבחירה החופשית? (ראה ב'הגלות והגאולה', 'הכבדת לב פרעה והבחירה החופשית', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א). שיטת הרמב"ם היא שזה נעשה כבר כחלק מהעונש על מעשיו: 'ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיהו "השמן לב העם הזה" וגו', וכן הוא אומר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא", כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה "ואני אחזק את לב פרעה", לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר "הבה נתחכמה לו", נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקדוש ברוך הוא את לבו' וכו' (הל' תשובה ו,ג). שיטת העיקרים היא שה' רק מנע ממנו להתייחס למכות, כדי שישאר בבחירתו החופשית: ' … שהשב מיראה הוא על שני פנים, יש שב מיראת העונש המוטל עליו, כעבד שהוא מתחנן לפני אדוניו בעוד שמלקה אותו, וכשיקל האדון מעליו שבט אפו ישוב למרוד בו כאשר בתחלה, כמו שהיה הענין בפרעה, שבהיות המכה עליו היה אומר "ה' הצדיק" וגו', וכשהיתה הרוחה חזר להכביד את לבו כבתחלה; וזה בלי ספק היה מורה שהתשובה הראשונה היתה על צד ההכרח מ"אימות מות נפלו עליו" וגו', ושלא היה פעל בחיריי, ועל כן אין ראוי שתחשב לו לתשובה כלל. … ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב שהשם יתברך מחזק לב הרשעים או מקשה ערפם ומונע מהם דרכי התשובה, וזה שהרשע בבא עליו המכה הוא מתחסד ושב אל השם מיראת עונש המוטל עליו, כמו שאמר פרעה "חטאתי הפעם ה' הצדיק" וגו', ובעבור שזה הפעל דומה לאונס ואינו בחיריי, הנה השם יתברך מחזק את לבו כשנותן לו צד או צדדין לתלות בהן המכה ולומר שבאה במקרה ולא על צד ההשגחה האלקית, וזה כדי שיסור מלבו המורך שקנה מחמת המכה וישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח, ואז יבחן אם היתה תשובתו בחיריית. ומאשר בחירת פרעה כשסר מעליו עול המכה היתה לרע, אמר השם יתברך אני הכבדתי את לבו, כלומר כשהסירותי מלבו המורך שקנה מחמת המכה, וישאר על טבעו ובחירתו, והוא לרוע בחירתו בקש עלות ותואנות לתלות בהן ענין המכות ולומר שהיו במקרה' (העיקרים ד,כה) [גם מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א מסביר כעיקרים, ב'תורת המקרא' בפרשת “בא” (ב)]. ה'יפה תואר' מעמיד את המחלוקת בין ר"י ור"ל ע"פ הדעות של הרמב"ם והעקרים: 'אמר ר"י מכאן פ"פ כו'. נראים הדברים כי ר"י סובר כדעת העקרים שהקב"ה הסיר מפרעה רק הסבות המביאות לידי תשובה כמו יראה פחד ומורך לב, ונשאר פרעה על בחירתו ושב לחטוא ולא נכנע מפני ה'. אפס אם שב בתשובה שלימה מנפשו אז לא נדחה מפני ה'. וז"ש ר"י כי מפשט הכתוב "כי אני הכבדתי את לבו" משמע כי ה' מנעו בתשובה, וזה פ"פ למינין. אבל אין זה כלום כי פי' כי הקב"ה מנע ממנו הסבות המביאות לתשובה בשביל רוע מעלליו למען ישית אותותיו בקרבו ובזה יגדל שם ה' בארץ. אמנם דעת ר"נ הוא שהקב"ה מנעו ממש מתשובה, וכדעת הרמב"ם בה' תשובה, שבשביל גודל חטאו מקשה הקב"ה את לבו ונועל בפניו דלתי התשובה. ואמר כי בכל זאת אין בזה פתחון פה למינים, כי אם היה מחזק את לבו מתחלה באמת היה פתחון פה להם, אבל כיון שבחמש מכות הראשונות לא חזר מרשעתו, ותהיה חטאתו כעבות העגלה, לכן בדין ובצדק סגר ה' לפניו דלתי התשובה. וכמ"ש הרמב"ם והוא לבדו אשם בזה' (וכן מסביר ה'עץ יוסף'). בסיום המדרש דרשו מלשון כבד, כרמז שנכנס בו ארטסים ('וארסטוס. במ"ע גורס ארטסיס, פי' בל"י: דבר נפוח נקבים מלאים רוח' [מהרז"ו]), שבפשטות הכוונה כרמז להשפעה לאחר כמה פעמים; ובפרט מרמז על אויר כעין רוח גאוה של פרעה (כמו שמביא הרד"ל. אמנם העץ יוסף פירש שהכוונה שהכבד מתקשה, ולכן הסביר שהכוונה שהתקשה ליבו). אפשר יותר בעומק שרמזו לשני ההסברים: שאפשר להסביר כר"י והעיקרים, שזהו שיש רוח בפנים, שזהו רוח במקום הכבד עצמו, כרמז שלא מתייחס בליבו למכות, שבמקום שיגע בליבו זה כאויר מבחינתו, כ-ריק, שלא קיים. ואפשר להסביר כר"ל והרמב"ם שהאויר נכנס ועכשיו הכבד כבר השתנה (שנעשה אוורירי) ואינו כקודם, שכך עכשיו הכבדת ליבו זה כבר לא כמו קודם חלק מהמציאות של הבחירה החופשית, אלא עכשיו זה כבר חלק מהעונש. ולכן הוא אמנם בוחר להרעה אבל זה בעצם יחד עם ה' שתופסו לבחור ברע, כמו שעכשיו הכבד עם אויר (כעין שילוב של בחירת פרעה וה') ולא רק כבד כמו קודם (כמו שקודם פרעה בחר לבד). נראה שאולי אפשר שיש רמז לשתי שיטות אלו בפס', שעל הכבדת לב פרעה נאמר: "ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המפתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם", שמרמז על חיזוק לב פרעה אל מול האותות, כרמז לשיטת ר"י והעיקרים, שההכבדה היא שלא יתייחס למכות – לאותות מה', אלא יבחר בצורה נקיה (כאותות שבידו שה' נתן לו כדי להשפיע על האנשים שיאמינו, שכך נמנע מפרעה ההשפעה שה' השפיע עליו, שלא יושפע מהמכות שנתן לו). עוד נאמר: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים" (שמות ז,ג), שזה מרמז לשיטת ר"ל והרמב"ם, שמדגיש שיחזק את ליבו וירבה מכתו, כרמז שהכבדת לב פרעה היא חלק מהעונש כמו המכות. (בנוסף מסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א [ב'תורת המקרא' "בא" (א)], שבמלך יש דין מיוחד שליבו ביד ה' תמיד. אולי רמז לזה שנאמר: "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו" [שמות י,א], שאומר שמכביד את ליבו ומכביד את לב עבדיו, שמקשר לעבדיו כדי לומר שהוא מלך [שיש לו עבדים] ולכן ליבו ביד ה' [ופרעה כבר יכביד את לב עבדיו, ולכן כעין שה' מכביד גם את לב עבדיו כיון שגרם לכך]).