"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'. ויאמר אליו ה' מזה [מה זה] בידך ויאמר מטה" וגו' (שמות ד,א-ב). '"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי" אותה שעה דבר משה שלא כהוגן; הקדוש ברוך הוא אמר לו (שמות ג, יח) "ושמעו לקולך", והוא אמר "והן לא יאמינו לי". מיד השיבו הקדוש ברוך הוא בשיטתו, נתן לו אותות לפי דבריו. ראה מה כתיב אחריו: "ויאמר ה' אליו מזה בידך ויאמר מטה", כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני; הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים, שנאמר (שם ד, לא) "ויאמן העם", בני מאמינים, שנאמר (בראשית טו, ו) "והאמין בה'”. תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר (שם ג, ה) "כי יודע אלקים"' וכו' (שמו"ר ג,יב). חז"ל דרשו שהתורה שינתה ורשמה "מזה" כדי לרמז שמזה ראוי ללקות ('"מזה בידך" – לכך נכתב תיבה א', לדרוש מזה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים' [רש"י בפס']), כיון שהוציא שם רע על ישראל. (על היחס הראוי לישראל ראה ב'הגלות והגאולה', '"והן לא יאמינו לי" – היחס הראוי לישראל', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). כמו משה שדיבר שלא כראוי על ישראל וה' הוכיחו, כך גם הושע דיבר שלא כראוי על ישראל וה' הוכיחו (ובשניהם זה קשור לאי אמונה של ישראל, שמשה טען שאינם מאמינים, והושע טען שישראל חוטאים, שזהו שאין בהם אמונה, בכך שהסכים לדבר ה' ואמר לה' שיחליפם), כמו שמביאים חז"ל: 'אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: רבש"ע, כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת. אמר הקב"ה: מה אעשה לזקן זה? אומר לו: לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך, אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל, שנא' (הושע א, ב) "ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים", וכתיב "וילך ויקח את גומר בת דבלים" ... לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת, אמר לו הקב"ה להושע: לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה? אף אתה בדול עצמך ממנה. אמר לו: רבש"ע, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה. א"ל הקב"ה: ומה אתה שאשתך זונה, ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן, כך, ישראל שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי: תורה קנין אחד, דכתיב (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו". שמים וארץ קנין אחד, דכתיב (בראשית יד, יט) "קונה שמים וארץ". בית המקדש קנין אחד, דכתיב (תהלים עח, נד) "הר זה קנתה ימינו". ישראל קנין אחד, דכתיב (שמות טו, טז) "עם זו קנית", ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?! כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקב"ה: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך. עמד ובקש רחמים ובטל גזירה והתחיל לברכן' וכו' (פסחים פז,א-ב). נראה שה' נתן לו קודם להוליד שלושה ילדים כנגד האבות, שהרי חטאו היה שלא ביקש לזכות את ישראל ולומר שהם בניו של הקב"ה בהיותם בני האבות (כמו שה' אמר שהיה הושע צריך לומר). לכן שלושה ילדים, כשכנגד אברהם ויעקב זה בנים, ואילו כנגד יצחק זה בת, כיון שיצחק לא ירד מהארץ, שנשאר בא"י (שזו מעלה גדולה מאוד), ולכן כעין רומז לזה בדימוי של בת שלא יוצאת החוצה: “כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה,יד). בגמ' גם מובא שמות ילדיו, משמע שזה גם קשור לעניין (ולא רק הובא כראיה למה שנולד לו, שלכן היה קשה לו להוציא אח”כ). לכן נראה שלבן הראשון ה' אמר לקרוא יזרעאל: "ויאמר ה' אליו קרא שמו יזרעאל כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא והשבתי ממלכות בית ישראל" (הושע א,ד), כנגד אברהם שנלחם נגד ארבעת המלכים שנלחמו ושבו את לוט, ובכך העמידוהו בסכנת חיים, ולכן זה כנגד עניין הדמים בין המלכויות של אחאב ויהוא (כעין כנגד חמשת המלכים שנלחמו נגד ארבעת המלכים, כך הגילוי בחיסול מלכות בית אחאב ע”י בית יהוא [כעין שנלחם בו]); וההשבתה ממלכות ישראל כעין רמז שאמרו בני חת לאברהם: "שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו" (בראשית כג,ו), כך שהוא כעין מלך (נשיא) המייצג את ה', ממילא במלכות שעבדה ע"ז ונענשת בעקבות כך ('"את דמי יזרעאל" וגו' – כתרגומו: את דמי בית אחאב שהרג יהוא ביזרעאל, על שעבדו את הבעל, והלכו הוא ובניו אחרי כן ועבדו עבודת אלילים, לכך אני חושב עליהם דמי בית אחאב כדם נקי' [רש"י בפס']), זה כעין כנגד מלכות אברהם שהיתה נגד ע”ז, ולכן מלכות ע”ז נעקרת מהעולם (ודברי בני חת היו בקבורת שרה, כך שכרומז על עניין מיתה, שיהוא נענש על מיתת אחאב). גם השם יזרעאל רומז: 'יזרעאל. על שם העתיד שיזרעו בגולה' (תוס' ד"ה 'יזרעאל'), לכן מרמז על אברהם שנאמר לו בברית בין הבתרים על הירידה לגולה, לגלות מצרים, ולכן מזכיר את הירידה לגולה שביזרעאל. הבת נקראה לא רחמה: "ותהר עוד ותלד בת ויאמר לו קרא שמה לא רחמה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשא אשא להם" (הושע א,ו), זה כנגד יצחק שהוא זה שמרחם על ישראל ומבקש מה' למחול על חטאיהם לעתיד לבא (כמו שה' אומר שלא ירחם בהמשך), כמובא בגמ' על לעתיד לבא (שבת פט,ב). הבן השלישי נקרא לא עמי: “ויאמר קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם" (פס' ט), שזה כנגד יעקב שממנו יצאו השבטים שזהו עם בני ישראל, עמו של ה', היפך מהנאמר לא עמי אתם. אולי גם מדגישה הגמ' שישראל זה אחד מארבעת הקניינים, כרמז שגם לזה רמז לו, שהושע אמר שאינו יכול לגרש את אשתו וילדיו, ולכן יש כאן ארבעה חשובים שזהו אשתו ושלושת בניו (שקניינים הכוונה לחשובים: 'ארבעה קנינין גרסינן ובית המקדש אחד מינייהו – קנינין חשובין בעניו לקרותם קנין לו, כאדם שטורח לקנות דבר החביב לו' [רש"י]). אשתו זה כנגד התורה, שנאמר עליה ראשית: "ה' קנני ראשית דרכו", שכך ההתחלה של כל זה היה שלקח את אשתו לאשה. הבן הבכור זה כנגד שמים וארץ, שכל זמן שאין ילדים יש חסרון בגילוי בעולם, עד שנחשב כעין מיתה מהעולם ('ותניא: ארבעה חשובין כמת … מי שאין לו בנים, דכתיב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"' [נדרים סד,ב]). בנוסף הפס' של "קונה שמים וארץ" נאמר ע"י מלכי צדק שהיה כהן לה', וכן נתן לחם ויין כרמז למנחות ונסכים שיקריבו בירושלים (רש"י; בראשית יד,יח), ובזמן אברהם מי שהיה בתפקיד הכהן והיה מקריב אלו היו הבכורות (עד חטא העגל), ולכן זה מרמז על הבכור. הבת כנגד בית המקדש, שבית רומז לאשה: 'אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי ... אלא לאשתי ביתי' (שבת קיח,ב) שהיא עיקר הבית ('אשתי ביתי - שהיא עיקר של בית' [רש”י]), שכך המקדש הוא הבית הכי חשוב; והפס' נאמר על דור הכניסה לארץ, שאז עדיין לא נבנה בית המקדש, אלא בעתיד, כך בתו בעתיד תהיה לאשה ותקרא בית. הבן השלישי כנגד ישראל, שהם הקנין כהמשך מהאבות, ולכן נרמז בשלישי כרמז לשלושת האבות. או שאשתו כנגד התורה, כביכול כנגד גילוי שם ה', שאוהב אותנו משום שאנו בניו, שיש בנו חלק אלוק ולכן אנו מגלי שם ה' בעולם, ולכן היה על הושע לבקש עלינו רחמים בטענה שאנו בניו של ה', ומגלים זאת במציאות ע”י התורה (שהיא גילוי שם ה' בעולם), שבכך מראים בגלוי שאנו בניו, בצד החיצוני הנראה, והחיבור לתורה נרמז בכעין חתונה: 'ביום חתונתו זה מתן תורה' (תענית כו,ב) [הכוונה ליוה"כ בו קיבלנו את התורה (רש”י), או ליום מתן תורה בהר סיני (רש”י שה”ש ג,יא)], לכן תורה כנגד אשתו. הילדים כנגד האבות, שהיה עליו לבקש רחמים על ישראל בשל היותנו בני האבות: שמים וארץ כנגד אברהם, שאליו נאמר "ברוך אברם לא'ל עליון קנה שמים וארץ" (בראשית יד,יט) [והוא הראשון שגילה את שם ה' בעולם ברבים]. בית המקדש כנגד יצחק, שנעקד במקום המקדש, ובשל כך אמר אברהם: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" (בראשית כב,יד), '"ה' יראה" - פשוטו כתרגומו: ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות' (רש"י). ישראל כנגד יעקב, שממנו יצאו בנ"י. נראה שהגילוי אצל הושע נבע מהגילוי אצל משה (שהנ"ך הוא גילוי מכח אותיות התורה), שה' הוכיחו, ולכן כמו שאצל משה ה' נתן לו שלוש אותות (בתוכחתו) בשל דבריו על ישראל שלא יאמינו, כך אצל הושע זה התגלה בשלושה ילדים (שהם הסיבה שבגללם לא יכול לעזוב את אשתו וילדיו). אצל משה התגלתה התוכחה במילה אחת במקום בשנים, ובשלוש אותיות במקום ארבע: "מזה" – "מה זה” (שרמז לו שמזה ראוי ללקות); כך בגילוי אצל הושע זה שלושה ילדים אבל בעצם יש גם את אשתו, כך שזה גילוי של שלוש ושל ארבע, כשבגילוי הילדים זה שלוש, וזהו מילה אחת – שכולם ילדיו, ובגילוי יחד עם אשתו זהו ארבע בשני מילים, כי אשתו והילדים זה לא אותו דבר (שזו אשתו, ואלו ילדיו יוצאי חלציו; ומחולק שתי אותיות בכל מילה כרמז לשני בנים ושתי בנות [=אשתו ובתו]). כמו שאצל הושע זה התגלה שחטא שכעין לא האמין במעלת קדושת ישראל, שמעלתם היא שהם בניו של ה' ובניהם של האבות, כך גם במשה חטא כשאמר שהם לא יאמינו, שכעין לא האמין במעלת קדושת ישראל שלכן יאמינו, ואילו האמת היא ש'הם מאמינים בני מאמינים', שהם בני ה' ולכן מאמינים, ובני האבות – בני מאמינים. בפרט שהגאולה קשורה לאבות ולצעקת ישראל: "וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב,כד), ולכן הגילוי לגאולתם הוא כנגד שהם מאמינים (ולכן צעקו לה' שיושיעם, וה' שמעם) ובני מאמינים (שזכר את בריתו לאבות). נראה שלכן ניתנו שלוש אותות, כנגד האבות: הנחש כנגד אברהם, שהנחש החטיא בכפירה בה' ע"י לשוה"ר, ואילו אברהם עשה ההיפך: “ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם" (בראשית כא,לג). שקרא בשם ה' (בדיבור), היפך ממעשה לשוה"ר (בדיבור) של הנחש לכפירה בה'; וזה נעשה יחד עם נטיעת אילנות ופירות ואכילתם (רש”י), היפך מהנחש שהחטיא באכילה מעץ הדעת. צרעת כנגד יצחק, שהמצורע חשוב כמת (נדרים שם), כך יצחק עלה למיתה בעקידה. מים שנעשים לדם כנגד יעקב, כרמז לבנ"י צאציו שיגאלו ע"י המכות שראשיתם במכת דם; וכן הפיכת מי היאור ביבשה לדם רומז ליעקב שעשה שהיאור יעלה וישקה את הארץ: 'מה ברכה בירכו? שיעלה נילוס לרגלו, לפי שאין מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה. ומברכתו של יעקב ואילך, היה פרעה בא על נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ' (רש"י; בראשית מז,י), ולכן המים ביבשה רומז לברכת יעקב שיעלו המים לקראתו ביבשה. (ופרעה הוא שגזר שעבוד והריגת הילדים ביאור, ולכן נרמז בהפיכה לדם, כרמז לדם ביבשה – בשעבוד בעבודה; והגילוי של הדם זה במי היאור ביבשה – שנזרקו הזכרים למוות במי היאור, שמי היאור שימשו למוות לתינוקות, כרומז שמי היאור שימשו למוות למי שנולד ביבשה, ולכן המים נהפכים לדם ביבשה).