"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני" וגו' (בראשית לב,כה-כז). מי היה אותו האיש שנלחם ביעקב? אומרים חז"ל שזה היה שרו של עשו: 'ר' חמא בר"ח אמר: שרו של עשו היה, הוא דהוה אמר ליה: כי ע"כ ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני' (ב"ר עז,ג). מה רצה שרו של עשו מיעקב? מובא בתנחומא: ' … הביא עליו המלאך ורפש עמו ולא הרגו, שנאמר: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו”, זה סמאל שרו של עשו שבקש להרגו, שנאמר: "וירא כי לא יכול לו", ונעשה צולע' (תנחומא "וישלח" סימן ח). הרי שרצה להורגו, אבל לא הצליח לנצחו (וכן במדרש שכל טוב בפס' כו: 'כי לא יכול לו – לנוצחו'). לעומת זאת בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, פס' כה) מובא שהמלאך ניסה לפגוע בעניין רוחני: 'עד עלות השחר – כלומר עד שיעלה שחר לישראל ישועת ישראל שהוא דומה לשחר. כי הגלות דומה ללילה. אומות העולם ומלכות אדום הרשעה הם נאבקים עם ישראל כדי להטעותם מדרך ה׳, שנא׳ "שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך"'. הרי שניסה לפגוע בו רוחנית, וכן במה שלא הצליח זה רוחנית: "וירא כי לא יכול לו" – כלומר לא יכול להוציא את ישראל מייחודו של מקום' (שם, פס' כו). ההסבר של התנחומא מובן, שזהו הפשט שנלחמו פיזית, אולם הפסיקתא תמוה שהרי זה מוציא לגמרי מפשט הפס', וגם מה העניין שצלע אם זה רק ויכוח רוחני? אלא ודאי שגם הפסיקתא למד שהיה זה מאבק פיזי, אלא שגילה לנו המדרש על מה הם רבו, שזהו עניין רוחני; שניסה להכריחו לכפור בה', ועל זה רבו (כעין בזמן השמד שמכריחים האומות בכח לכפור בה', ומזיקים למי שלא מסכים). אולם נראה יותר מזה, שבא המדרש לומר שכל מה שהגוים באים ומזיקים לישראל זה תמיד קשור למהותם של ישראל לגלות את שם ה' בעולם, שאת זה הגוים רוצים לבטל, גם אם כלפי חוץ יש להם טענות כאלו ואחרות כאילו זה ויכוח על גשמי (כבוד או שטח או ממון), זה רק כיסוי לאמת הפנימית, שבפנימיות מעשיהם נובעים משנאת ישראל, מרצון להפסיק את אורם של ישראל להאיר את אור ה' בעולם. כך שאין סתירה בין המדרשים, אלא מדרש אחד מביא את הצד החיצוני שנלחם בו כביכול על עניין גשמי, שרוצה להרגו כדי שלא שיתקיים פיזית בעולם כעין עשו שרוצה להרוג את יעקב וטעמו הוא גשמי – שגנב לו את הברכות, והמדרש השני מביא את הצד הפנימי שממנו זה נובע באמת – שזה רצון לבטל את אור ה' להאיר בעולם (שזה על ידנו). מניין למדרש שהויכוח קשור לרוחני? נראה שלמדו זאת ע"פ הדרשה שיעקב דומה לקב"ה: 'ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר: "אין כא'ל", ומי כא'ל? "ישורון" - ישראל סבא; מה הקב"ה כתוב בו (ישעיהו ב) "ונשגב ה' לבדו", אף יעקב "ויותר יעקב לבדו"' (ב"ר עז,א). הרי שלמדו בפס' כאן דימוי לנאמר על גילוי ה' בשלמות בעולם לעתיד, שכך יעקב דומה לקב"ה, שהכוונה שיעקב הוא שמאיר את אור ה', ולכן ע"י יעקב מתגלה הקב"ה, וזה ע"י ייחודו של יעקב על פני שאר העולם שלכן הוא לבדו מול כולם בהארת אור ה' בעולם, ולכן דווקא על ידו מתגלה ייחודו של ה' בעולם; ממילא זהו הסיבה למלחמתם של האומות בנו, כי רוצים לכבות את הארתנו באור ה' בעולם – לכבות את גילוי שם ה' בעולם. לכן דרשו חז"ל: 'דאמר ר' יהושע ב"ל: מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, כתיב הכא "בהאבקו עמו", וכתיב התם (נחום א, ג) "וענן אבק רגליו"' (חולין צא,א); כרמז שהם נלחמו בארץ, וזה בא לידי ביטוי באבק מהרגלים כרמז שזה הכי גשמי, שגם כשהטענות להתנגשות הם גשמיות לגמרי, בכ"ז זה עולה עד כסא הכבוד, הסיבה האמיתית היא גילוי כסא ה' בעולם – להוריד את גילוי ה' לעולם הזה ממש (שגם זהו אבק כביטוי לעולם הגשמי הכי תחתון, שהכל יאיר באור ה' בעולם, אפילו הפינות הכי רחוקות – הכי נמוכות). המלאך רצה שיעקב ישחררו כיון שעלה השחר והוא צריך לעבוד את ה': '"ויאמר שלחני כי עלה השחר", אמר לו: גנב אתה או קוביוסטוס אתה שמתיירא מן השחר? אמר לו: מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו' (חולין צא,ב). אולי זה רמז לעתיד לבא (שעליית השחר רמז לישועה לעתיד, לגאולה, כמו שאומר הפסיקתא) שכל העולם יחזור בתשובה לה', וזהו כעין המלאך שאז כביכול יגיע זמנם לעבוד את ה'; ואז תפסק מהם שנאת ישראל. אולי כרמז, יעקב חזר על פכים קטנים: '"ויותר יעקב לבדו", אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל' (חולין צא,א). 'שנשתייר על פכים קטנים - דכל כלים החשובים ומקנה כבר העבירן את נחל יבק, כדכתיב לעיל מיניה "ויעבר את כל אשר לו", והוא נשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעביר וחשכה לו' (רש"י). מה שלמדו שמדובר על דברים קטנים פחותי ערך, זה מובן כיון שקודם נאמר שהעביר את מה שיש לו, סימן שמדובר שנשארו דברים שבעיני האחר אין להם כלל חשיבות ולכן כעין שקודם כבר העביר הכל, אולם מניין שזה היה פכים? מדוע לא אמרו 'דברים קטנים'? בפשטות פך קטן היה מצוי וזול ביותר, ולכן אמרו אותו כדוגמה. אלא שאולי באו חז"ל לרמז בכך שמדובר על עניין של הארת אור ה' בעולם, שזהו שהצדיקים לא גוזלים – שנזהרים בזה ביותר (אפילו מה שאנשים מזלזלים להשתמש בשל אחר בשל היותם פחותי ערך לגמרי) בשל דקדוקם במצוות, שזהו שמאירים באור ה' בעולם - לכן נאמר פכים דווקא כרמז לפך שמן שממנו מאירים אור, כרמז להארת אור ה' בעולם (אולי אפשר ברמז כעין דיוק שקודם העביר “את אשר לו”, ומה שנשאר זה אשר לאחרים - כעין דברים שבהם משפיע לאחרים. וכן גם זה ההיפך מ”לו” [שאותם העביר], שבא”ת ב”ש ההיפך מ”לו” זה 'כפ', שזהו 'פך'. וכן רמז ב'פך' שבא”ת ב”ש זה ל”ו שמרמז על ל”ו צדיקים שמקבלים את פני השכינה [סנהדרין צז,ב] – שהם מקשרים שכינה לעולם, שזהו כעין שמן שמתגלה בהיותו בתוך פכים, וגם רומז לל”ו צדיקים שמאירים). (בתנחומא מובא שהמלאך בא להזיקו בשל שאיחר נדרו להקריב קרבנות [תנחומא "וישלח" סימן ח], אולי ממה שבא להזיקו בשל עניין הקרבת הקרבנות, אז גם הגילוי שכנגדו זהו כעין קרבנות, שזהו שפוגעים בבנ"י שזהו כעין קרבנות, ולכן זה התגלה בשיא בהכאת כף ירכו שרומז לדורו של שמד: '"ויגע בכף ירכו" נגע בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות, שהן עתידין לעמוד ממנו; ואיזה זה? זה דורו של שמד' [ב"ר עז,ג], שהמתים על קידוש השם זהו כקרבנות).