התבוננות "מדוע דווקא" לפרשת אמור

[1]  כא,א: אמור אל הכהנים: ש: מדוע דווקא 'אמור אל' ולא 'דַבר אל'? ת: 'אמור' מבטא העברת מסר חד וברור ולא ניתן לויכוח, ואילו 'דַבר' מבטא שיחה והחלפת דברים. התורה נוטה להשתמש יותר ב'אמור אל' מאשר 'דַבר אל' (144 פעמים מול 81), והרבה פעמים שני הביטויים מופיעים באותו פסוק או באותו עניין, אך הכיוון הכללי הוא אמירה וציווי מול דיבור ושיחה. המופע הראשון של 'אמירה' הוא "ויאמר אלהים יהי אור" (בראשית א,ג), שזה אמירה של ציווי ברור וללא ויכוח. המופע הראשון של 'דיבור' הוא בעניין נוח והיציאה מן התיבה (בראשית ח,טו), ונראה שאין כאן ציווי אלא המלצה ופתח של שיחה. ה' מעביר לכהנים מסר ברור בעניין טומאה למת קרוב, ולכן דווקא 'אמור אל' ולא 'דבר אל'.

[1]  כא,א: לנפש לא יטמא בעמיו: ש: מדוע דווקא 'בעמיו' ולא 'בעמו'? ת: עם ישראל שמתוכו באים הכהנים, מורכב מתריסר שבטים, ולכן 'בעמיו'. הביטוי 'עמיו' מופיע בתורה 13 פעמים, וכולם בהקשר של כמה שבטים ועמים (לעומת 25 פעמים 'עַמו'), כגון הביטוי 'ויאסף אל עמיו' מופיע אצל אברהם (בראשית כה,ח) ומורה שיצאו ממנו שני עמים (יצחק וישמעאל), ישמעאל (בראשית כה,יז) ומורה שהוא השתייך לשני עמים (זרע אברהם וזרעו שלו שהפך לעַם אחר בן 12 שבטים), יצחק (בראשית לה,כט) ומורה שיצאו ממנו שני עמים (עשו ויעקב), יעקב (בראשית מט,לג), ומורה שיצאו ממנו 12 שבטים, וכן הביטוי 'ונכרת מעמיו' (כגון שמות ל,לג; ל,לח; ויקרא יז,ט) המורה על כריתה מעם ישראל על כל 12 שבטיו. הביטוי 'עַמו' מופיע (יש כמה יוצאים מן הכלל, שניתן להסבירם) כאשר ברור שמדובר בעם או שבט אחד, כגון 'דן ידין עמו' (בראשית מט,טז),  ובעמי הגויים, כגון פרעה ומצרים עַמו (שמות א,ח), סיחון ועמו (במדבר כא,כד), עוג ועמו (במדבר כא,לג), ועוד.

[1]  כד,טז: ונוקב שם ה' – מות יומת: ש: מדוע דווקא 'נוקב' ולא 'מקלל'? ת: 'נוקב' הוא אמירה ברורה ומפורשת, כגון נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי (בראשית ל,כח). אין כאן כוונה להעניש בעונש מוות כל מי שאומר בבירור את שם ה' באחד משמותיו, אלא רק את מי שמקלל את ה' באמירה מפורשת, ולכן בפסוק י"א כתוב: וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, כלומר גם אמר במפורש את שם ה' וגם קלל.