'תניא ר"ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער; והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר (ירמיהו ה, כה) "עונותיכם הטו"'. (קידושין פב,ב). 'צבי קייץ - מייבש קציעות בשדה. סבל - נושא משאות' (רש"י). מדוע הביא רשב"א דוקא את שלושת אלו? אומר הבן יהוידע (כתשובה מדוע נאמר דווקא בסדר הזה של החיות): 'ועוד נראה לי בס"ד נקיט להו בסדר זה כי המלאכות דנקיט בהו כולם ענין אחד הם, דהקציעות עושים בשדה, ואחר שיתייבשו מביאם הסבל על שכמו לחנות החנוני, ואז החנוני מוכרם בחנותו. נמצא עסק זה 'קַיָּץ סַבָּל חֶנְוָנִי' הוא ענין אחד, לכך נקיט צְבִי תחלה ואחריו אֲרִי ואחריו חֶנְוָנִי כפי סדר העסק הזה כולו. ולפי שעסק עולם הזה לא ניתן לאדם אלא בשביל תיקון חטא אדם הראשון בעץ הדעת דתאנה היה (סנהדרין ע:), לכך נקיט כאן עסק של קייץ שהוא בתאנים'. אולי עוד אפשר שבשלושתם מביא כרמז לסוגים השונים בעבודות - כעין דוגמה בעבודות במקומות השונים, יש שעובד בשדה שזהו הקיץ שעובדים בתאנים בשדה. יש שעובד בין מקומות שזהו הסבל שהוא סוחב דברים ממקום למקום, בעיר או בין מקומות (שזה גם כעין כולל חמרים וכדו' שהם סוחבים ומעלים את הדברים על בהמותיהם ומעבירים ממקום למקום). ויש שנמצא בעיר במקומו, שזהו החנווני. שכך כעין רמז לעבודות בכל המקומות כרמז לכל סוגי העבודות. או שזה כנגד כל הדרך מהגידול וההכנה (קיץ), דרך הגעה למקומות המכירה (שהסבל מביא), ועד המכירה עצמה אצל החנווני; שבזה בא לומר כרמז לכל הפרנסות כולם, להדגיש שזה חל בכל העבודות. אולי אפשר כעין דברי הבן יהוידע שזה בא לרמז על תיקון העולם, שחטא עץ הדעת היה תאנה (לאחת הדעות): 'רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה"' (ברכות מ,א). שזה מגלה על אוכל (שאכלו מהפרי, והתאנה היא אוכל) ועל בגדים (שתפרו מזה בגד), שאלו הדברים הכי בסיסים שהאדם צריך, ולכן זהו רמז לכל עבודות (שאלו הדברים הכי נצרכים ולכן כשורש לכל הצרכים, שהצרכים הם שגורמים לעבודות, שהם הפרנסה [שאם משהו לא נצרך אז לא יבואו לשלם עליו]); ולכן נקט דווקא בסדר העבודות שמעץ תאנה כדוגמה לפרנסה (שמתגלה מהצרכים שהתאנה מרמזת) ורמז לחטא (עץ הדעת) שגורם שאנו צריכים להתאמץ בפרנסה (כמו שאומר רשב"א). אולי בא לרמוז שבשל החטאים נמנע הפרנסה, וממילא בעשיית רצון ה' באה פרנסה בשפע וקלות, לכן רומז בדוגמאות של החיות שלא מתאמצות, על עבודת ה' (שכך גם אנחנו לא נתאמץ): 'יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים' (אבות ה,כ). 'עז כנמר - ... אף אתה הוי עז ולא תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת, כאותה ששנינו לא הביישן למד. וקל כנשר, לחזור אחר תלמודך, ולא תיגע - כדכתיב (שם מ) "יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו". ורץ כצבי - לרדוף אחר המצות. וגבור כארי - לכבוש את יצרך מן העבירות' (ברטנורא). שבמשנה אמר רשב"א 'ראית מימך חיה ועוף שיש להם אומנות'? וכאן בברייתא בא להשלים בסוגי החיות. לכן בסתם 'עוף' מרמז למלך העופות (שהוא החשוב שבעוף) שזהו הנשר. ואז כאן מפרט ברמז של החיות שהכוונה לצבי ואריה ושועל. צבי ואריה זהו כמו בדברי יהודה בן תימא שמזכירם, ובמקום נמר הביא שועל, כיון שהנמר הוא עז פנים, ולא רצה להביא דבר של עזות כיון שבפרנסה מי שהוא עז פנים זה פוגע בפרנסתו (שאנשים מתרחקים ממנו), וכן עז פנים בהקשר ללימוד תורה שלא יתבייש לשאול זה טוב אבל בשאר דברים זה מאוד רע, ולכן גם בדברי יהודה בן תימא מיד מובא שגם אמר 'הוא היה אומר: עז פנים - לגיהנם, ובוש פנים - לגן עדן', כדי להדגיש את רעת העזות. לכן רשב"א (שלא שייך להביא כאן את רעת העזות, כיון שזה לא שייך לעניין) הביא כאן את השועל שהוא ערמומי ופיקח, שבזה רומז במקום הנמר שתלמיד ילמד מרבו בצורה עמוקה וברורה בשלמות - שזה כולל שישאלהו אם לא הבין. אולי אפשר שרמז בשלושה כרמז לפרנסה, כרמז לדברי ר"י: 'וא"ר יצחק: לעולם ישליש אדם את מעותיו; שליש בקרקע, ושליש בפרקמטיא, ושליש תחת ידו' (ב"מ מב,א). שלזה רמז בקיץ כנגד מטמין בקרקע (שהקיץ פועל על תאנה שגודלת בקרקע, ואף מניחים ליבוש על הקרקע, ולבסוף שם בתוך חביות כעין שמטמין), סבל זה כנגד פרקמטיא (סחורה) שהסבל מעביר ממקום למקום כמו סחורה שעוברת ממקום למקום, וחנוני כנגד תחת ידו שהמוכר מקבל ומחזיר כסף אבל תמיד יש אצלו הרבה יותר כסף שמא יצטרך (להחזיר הרבה או לשלם הרבה לספק) ולכן זה כעין שיש לו כסף תחת ידו (שזהו שנמצא אצלו הרבה יותר, וכן עניין שיהיה תחת ידו זה שמא יצטרך לקנות הרבה בריווח שזה כעין לקנות מהספק הרבה וכך לשלם פחות). או שסבל זה כנגד שהכסף תחת ידו, שהסבל מעביר דברים תחת ידו (שנמצא אצלו - ולא משתמש בהם [כי זה לא שלו]), וחנוני כנגד פרקמטיא - שהוא עושה סחורה מול הספק ומול הקונה. אולי אפשר גם שזה רומז שהמלאכה לא באה במקום לימוד התורה, אלא לומד ועובד, ששני הדברים באים יחד בשלמות (וכך זוכה לפרנסה בשפע בקלות יחד עם לימוד תורה), לכן רמז בשלושה כנגד שבלימוד תורה נאמר לשלש: 'אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא: מאי דכתיב (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך"? אל תקרי "ושננתם" אלא "ושלשתם", לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. מי יודע כמה חיי? לא צריכא - ליומי' (קידושין ל,א). קיץ כנגד מקרא - כרמז ללוחות (שהם מייצגות את התורה, ונתנו בכתב כמו מקרא) שהם בארון הברית שעשוי גם מעץ, ומתאנה עושים דבש ולכן מרמז על התורה שעליה נאמר "דבש וחלב תחת לשונך" (שה"ש ד,יא) [אמנם דבש עושים גם מתמרים, אולם נקט תאנה כדי לרמז לתיקון העולם שבתורה, שלכן אמר תאנה כרמז לעץ הדעת שהתורה באה לתקן, וכן כרמז לשלמות התורה שהיא בא"י, וכן המקדש - שבו ארון הברית, ראוי להיות דווקא בארץ, שגם בארץ נאמר חלב ודבש וזה התגלה בדבש תאנים: 'רמי בר יחזקאל איקלע לבני ברק, חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני, וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי; אמר היינו "זבת חלב ודבש" (כתובות קיא,ב). לכן גם החיה היא צבי, כנגד שא"י נקראת "ארץ הצבי" (דניאל יא,טז)]. וזה בצבי שמעורו עושים ס"ת (כתובות קג,ב), וכן עורו מתוח - שאם נפשט העור מהצבי הוא מתקווץ ואי אפשר להחזירו, כך במקרא היא נראית מועטת אבל כשזה עם העומק שבתוכו (לימודי תושב"ע ופירושים) כעין הגוף, אז היא גדולה הרבה יותר (עד בלי סוף). סבל כנגד משנה, שהסבל מעביר ממקום למקום, כך במשנה מעבירים את מסורת התושב"ע מסיני (ואת גזרות החכמים ולימודם), וזה באריה שהוא מלך החיות שכך התושב"ע מוכיחה על מעלתנו מכל שאר האומות, שאנו בניו של הקב"ה (תנחומא "כי תשא" סימן לד), בני מלך. חנוני כנגד תלמוד, שמוכר הרבה דברים, כעין שלוקח מכמה מקומות למקום אחד (לחנות) וזה בהרבה מוצרים, וכך לקונה יש את הכל לצרכיו; שכך בתושב"ע מביא ומאחד מסורות התושב"ע יחד עם לימוד בפס', וכן מברר מכמה מסורות, ובסוף יוצא הלכה למעשה, כמו שניתן לקונה כל מה שצריך לעשייתו בבית. וזה נרמז בשועל שהוא פיקח, שצריך הרבה פקחות בלימוד התלמוד. אולי אפשר שרמז רשב"א כנגד האבות שהם שלושה, כיון שקשרנו בתיקון העולם ועבודת ה' היא מכח היותנו המשך האבות (שזהו שאנו נבראנו 'לשמש את קוני' בשלמות [ולכן היה ראוי שנתפרנס בקלות כחיות]), וכן אנו קשורים לא"י מכח ההבטחה לאבות, ודווקא בא"י יש מצוה גדולה מיוחדת בפרנסה, כיון שיש בזה גם משום מצות ישוב א"י (ששקולה כנגד כל המצוות [תוספתא ע"ז ה,ב]) [שלכן ע"פ החת"ם סופר לכו"ע בא"י גם מי שלומד תורה צריך לעבוד ולא יכול להיפטר בטענה שהוא לומד תורה]. קיץ כנגד אברהם שבו נאמר: '(בראשית כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע" אמר ריש לקיש: מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים' (סוטה י,א), שהתאנה היא עץ מגדים [ודרך זה גם היה מקרב לה', כמובא בהמשך שם, כך שזהו עניין של 'לשמש את קוני']. וזה בצבי כרמז שאברהם היה כעין קל כצבי - שעלה לא"י (ב"לך לך". וכן א"י נקראת "ארץ הצבי"). סבל כנגד יצחק, שהסבל לוקח על עצמו מסעות כבדים, וכך יצחק לא ירד למצרים על אף הרעב הקשה (שכך זהו כסבל שלוקח דברים קשים, כך יצחק לא ירד ברעב - שלקח על עצמו דבר קשה; וכן מלשון סבל, שסובל ברעב אבל לא ירד למצרים), וזה כארי שהוא חזק, שכך התחזק ולא ירד למצרים (ע"פ צו ה'). וכן כרמז שמצאנו בדומה "ויט שכמו לסבל" (בראשית מט,טו) שמרמז על ההתחזקות בעניין הארץ: 'ויט שכמו לסבול - עולה של ארץ ישראל' (ב"ר צח,יב). חנוני כנגד יעקב, שהחנוני קונה ומוכר, שכך יעקב פעל בצאן לבן (בשש השנים האחרונות) שחלק נתן ללבן וחלק לעצמו, וכן את נשיו הוא כעין סחר בינו ללבן; כמו כן סחר עם עשו על הבכורה (וכעין סחר על הברכות, שהביא ליצחק אוכל וקיבל את הברכות [וזה בעקבות מה שסחר עם לבן - שקנה ממנו את הבכורה ולכן הברכות ראויות לו]). וזה בשועל שהוא פיקח, שכך יעקב פעל בפקחות מול עשו ומול לבן.