"וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין” (בראשית ד,כה). במדרש מובא על הפס': '"וידע אדם עוד את אשתו" נתוסף לו תאוה על תאותו. לשעבר אם לא היה רואה, לא היה מתאוה. עכשיו, בין רואה בין שאינו רואה, הוא מתאוה' (שם), והנה פס' הבא הוא: “ולשת גם הוא ילד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה'” (ד,כו). '"אז הוחל" – לשון חולין, לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה, לעשותן אלילים ולקרותן אלהות' (רש"י [ב”ר כג,ז]), ופס' אח”כ “זה ספר תולדת אדם” (ה,א), שמלמד שה' הראה לו את כל הדורות שבהיסטוריה (ולכאורה משמע קצת שזה בעיקר על ישראל שזהו חכמיו ודורשיו וכו', כיון שאנו מתקנים את העולם ולכן זה מה שהראה לו כתפקידו של העולם – לגלות את שם ה'): 'אמר רבי יהודה בר סימון: עד שאדם הראשון מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם, הראה לו: דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו. שנאמר "גלמי ראו עיניך”, גולם שראו עיניך, כבר הם כתובים על ספרו של אדם הראשון. הוי "זה ספר תולדות אדם"' (ב"ר כד,ב). נראה שבא לרמז על הקשר שבין עריות וע"ז כמו שהתגלה בישראל בהתחלת הע”ז (בהתחלת הדורות של ישראל, מעין שאדם הראשון היה ההתחלה): 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. מתיב רב משרשיא: (ירמיהו יז, ב) "כזכור בניהם מזבחותם" וגו', וא"ר אלעזר: כאדם שיש לו געגועין על בנו? – בתר דאביקו ביה' (סנהדרין סג,ב). 'אלא להתיר להם עריות בפרהסיא – שהיה יצרן תקפן על עריות, אמרו נפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחונו על העריות, אבל על עבודת כוכבים לא תקפן יצרן. כזכור בניהם מזבחותם – משמע שהיו להם געגועין עליהם כאדם שיש לו געגועין על בנו, ובזכרו נאנח, והכי משמע כזכור בניהם דומה להם זכירת מזבחותם ואשריהם. בתר דאביקו ביה – אחר שנתקשרו בהן מעצמן תקפה חיבתן עליהן' (רש"י). הולדת שת באה לאחר הטענה של נשי למך שהתרחקו ממנו, נגד אדם הראשון: '"שמען קולי" – שהיו נשיו פורשות ממנו מתשמיש לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו, שהיה למך סומא ותובל קין מושכו. וראה את קין ונדמה לו כחיה. ואמר לאביו למשוך בקשת והרגו, וכיון שידע שהוא קין זקנו הכה כף אל כף, וספק את בנו ביניהם והרגו, והיו נשיו פורשות ממנו והוא מפייסן. "שמען קולי" – להשמע לי לתשמיש, וכי איש אשר הרגתי לפצעי הוא נהרג, וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי?! וילד אשר הרגתי לחבורתי נהרג, כלומר ע"י חבורתי?! בתמיה, והלא שוגג אני ולא מזיד, לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי. "כי שבעתים יוקם קין" – קין שהרג מזיד נתלה לו עד ז' דורות אני שהרגתי שוגג לא כ"ש שיתלה לי שביעיות הרבה?. "שבעים ושבעה" – לשון רבוי שביעיות אחז לו, כך דרש רבי תנחומא. ומדרש בראשית רבה: לא הרג למך כלום, ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה. לפי שנגזרה גזירה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו: מה אנו יולדות לבהלה? למחר המבול בא ושוטף את הכל. והוא אומר להן: וכי איש הרגתי לפצעי? וכי אני הרגתי את הבל שהיה איש בקומה וילד בשנים שיהא זרעי כלה באותו עון? ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כ"ש שיתלו לי שביעיות הרבה?! וזה ק"ו של שטות, א"כ אין הקב"ה גובה את חובו ומקיים את דברו. "וידע אדם" וגו' – בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו. אמר להם: וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום? אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו. אמרו לו: קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך! מיד "וידע אדם" וגו'' וכו' (רש"י; בראשית ד,כג-כה). כך שהולדת שת קשורה לגילוי העניין של שבע דורות (למיתת קין או להשמדת העולם); אולי לכן התגלגל כך שאנוש נולד בגיל 105 של שת ("ויחי שת חמש שנים ומאת שנה ויולד את אנוש" [ה,ו]), ואצל אנוש החלו לקרוא בשם ה' לאלילים, שזה כרמז למספר 15 שזהו 105 לחלק לשבע (שהתגלה אצל טענת נשי למך שבעקבות זאת נולד שת), כרמז (בגימטריה) לשם 'י'ה', שזהו שה' נשבע בגילוי שם זה שימחה זכר עמלק וטומאתו מהעולם ואז תבוא הגאולה: '"ויאמר משה" – "כי יד על כס י'ה”, ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נא' כסא, ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו. וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט) "האויב תמו חרבות לנצח", זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א) "ועברתו שמרה נצח", "וערים נתשת אבד זכרם המה" מהו אומר אחריו "וה' לעולם ישב", הרי השם שלם, "כונן למשפט כסאו" הרי כסאו שלם' (רש"י; שמות יז,טז). שאז בגאולה: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד” (צפניה ג,ט). לכן גילוי הע"ז (שזה ההיפך מעבודת ה' [חולין ה,א]) בא בגילוי של דור אנוש, שהוא נולד בגיל 105 לשת, וקשור לגילוי של שבע שקשור למוות (הריגת קין או המבול) כרמז שהגאולה ותיקון העולם יהיו כשיושלם שם ה' מהשם י'ה (15) – כשימחה עמלק מהעולם. (ואז יתבטל המוות, שזה הסיבה שאדם פרש מאשתו. וכל העולם יהיה מתוקן שזה גילוי של שבע כנגד הבריאה) [גם אצל עמלק יש גילוי של עריות, שטימא את ישראל במשכב זכור (רש"י; דברים כה,יח [תנחומא “כי תצא” סימן ט]) והתמרד נגד ה' כעין ע”ז]. גם נראה שבגיל 105 יש כרמז שע"י התורה מתחזקים נגד התאוות שבעולם, ששיאם בעריות, וכך מתקנים את העולם. שזהו 105 (הגיל של שת, שזה לאחר שהתחזקה התאוה של אדם הראשון יחד עם הולדת שת) ועוד חמשה (חומשי תורה) יוצא 110 שזהו הגיל בו מת יוסף הצדיק ("וימת יוסף בן מאה ועשר שנים" [בראשית נ,כו]) ששלט ביצרו (ביצר העריות) בחייו. אולי לכן מביאה התורה בפס' לפני הגיל בו הוליד שת את אנוש: “ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה וימת" (בראשית ה,ה), מעבר לפשט שזהו פס' של חיי האיש (שבכל הפרק נאמר כך), יש כאן רמז שאדם הראשון חי 930 שנה כיון שנתן לדוד 70 שנה (ילקו"ש רמז מא [וזה כשה' הראה לאדם הראשון את הדורות, שזה תחילת העניין, שנאמר “זה ספר תולדת אדם” {בראשית ה,א}]), כך שנרמז כאן על גילוי הגאולה, שמגיע מדוד (וכן רמז שבמדרש נאמר שה' הראה לאדם הראשון שלדוד יש רק 'חיים חקוקין לו שלוש שעות', והנה שלוש שעות מצינו בזמן הגאולה שתתגלה בשלוש שעות קשות; כך שבא לרמז שזה הכל קשור לגאולה), שאדם נתן שנים לדוד כדי להביא את הגאולה. לכן זה סמוך לכך ששת הוליד את אנוש בגיל 105, כרמז שהתיקון לזה (שהחל אז הע"ז) יגיע ע"י משיח בן דוד. (אולי לכן בפס' של מיתת אדם נאמר "ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה וימת" [פס' ה], שלא כשאר שנאמר בהם קודם המספר של העשרות ואח"כ המאות. שזה כדי להדגיש את השלושים, להדגיש שזה הדבר החשוב, שנתן שבעים שנה משנותיו לדוד בשביל הגאולה – לתיקון העולם).