"וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין” (בראשית ד,כה). 'כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס רבי אליעזר וישב לפניו. ואמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור. אמר לו: אדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומין. ומניין שקבל עליו תנחומין? שנאמר (בראשית ד) "וידע אדם עוד את אשתו", אף אתה קבל תנחומין. אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון?!' (אבות דר"נ, יד). 'הבן שמת לאדה״ר הוא הבל, ויתכן דסמיך ענין תנחומין על הלשון "וידע" וגו׳, דוגמת הלשון והענין דכתיב בדוד המלך אחרי מות בנו "וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה”. ובאור הענין – אף אתה קבל תנחומין: נראה דר״ל דמן אדה״ר אנו למדין לסדר טבעי, חיי האנשים מנהגיהם וסדריהם, ומכיון שאדה״ר קיבל תנחומין, ש״מ שכן הוא טבע העולם, ולכן חייב כל אדם לנהוג כן אחריו' (תורה תמימה). אולי אפשר לומר שבא לרמז לו שלא בלבד שיש עליהם מצוה לנחם, ואף לו להתנחם, שלא להצטער יותר מידי על המת. במקרה שלו יש בזה השפעה גם לאחרים, שרואים אותו ולמדים ממנו, ולכן אם לא יקבל תנחומים ילמדו להצטער בלי סוף על המת (כאילו אבד ואין נשמה שממשיכה למעלה להתקיים). זה מתאים לשיטתו, שרואה את העיקר ב'עין טובה': 'אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם כדי שיכנס בה לעולם הבא. נכנס רבי אליעזר ואמר: עין טובה' וכו' (שם,ה). שעין טובה פרושה: 'עין טובה – מסתפק במה שיש לו ואינו מבקש דברים יתירים, ואינו מקנא כשרואה שיש לחבריו יותר ממנו' (ברטנורא; אבות ב,ט), לכן הביא את הדוגמה מאדם הראשון שאמרו חז"ל בהקשר לפס' הזה: 'וכיצד נהרג קין? נעשה מלאך המות ק"ל שנה, והוא נע ונד בקללה. למך בן בנו היה שביעי לדורות וסומא, היה יוצא לצוד והיה בנו אוחזו בידו, כשהיה רואה אותו תינוק חיה היה אומר לו. א"ל: כמין חיה אני רואה. מתח את הקשת כנגדו והרג את קין. ראה אותו תינוק מרחוק הרוג וקרן במצחו, אמר לו ללמך: אבי, הרי דמות אדם הרוג וקרן במצחו. א"ל למך: ווי לי, זקני הוא. טפח שתי ידיו בחרטה ונגע בראש התינוק והרגו בשוגג, שנאמר "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי". נשארו שלשתן במקום אחד, קין הרוג ואותו תינוק הרוג ולמך סומא. לערב יצאו נשיו אחריו, מצאו זקינם הרוג ותובל קין בנם הרוג ולמך ... כיון שבאו לבית אמר להם למך לנשיו: עלו למטה. א"ל: הרגת את קין זקנינו ותובל קין בננו, לא נעלה. א"ל: כבר נטלו חלקו קין שבעה דורות, אבל אני שבעים ושבעה. א"ל: לא נשמע לך, מה אנו מולידות למארה?!. א"ל: נלך לב"ד. הלכו להם אצל אדם הראשון. א"ל עדה וצלה: אדונינו, למך זה בעלנו הרג את זקנינו. א"ל: אי זקנינו – לפי תומו הרגו!. א"ל אדם: "נשי למך האזינה אמרתי”, למך אומר "וכי איש הרגתי לפצעי"?! בתמיה. אמר להן: לכו תשמעו לבעליכן. א"ל: אסיא אסא חגרתך, אתה פרשת ממטתך מאה ושלשים שנה ואתה מלמד אותנו? מה כתיב אחריו? "ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו”' (תנחומא "בראשית" סימן יא). הרי שאדם הראשון אע"פ שפרש מאשתו לא ראה פסול שאצל למך ימשיך בפריה ורביה, כך שמתגלה בזה עין טובה, שהסתפק במה שניתן לו (שלא בא להוליד עוד), ורצה שלאחר יהיה גם אם לו אין יותר. והנה אע"פ שמצד העין הטובה היה זה בסדר, בכ"ז זה גרם לבעיה כמו שטענו נגדו נשי למך, ולכן הוא עצמו כעין קיבל תנחומים על מה שעשה, שיש מוות בעולם בגללו, ועשה דברים בשביל תיקון העולם – שלא תצא תקלה בגללו (כמו שטענו נשי למך ע”פ מעשיו). כך נראה שרמז ר"א לריב"ז, שיש לו לקבל תנחומים על המיתה בעולם, כמו שאדם הראשון קיבל תנחומים על גילוי מיתה בעולם (שהרי פרש מאשתו בגלל שהביא מיתה לעולם ['והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך'; רש”י על הפס'], ולכן עכשיו שבא אליה סימן שקיבל תנחומים על הנעשה, ולכן עכשיו כבר לא נשאר בפרישתו) [אולי אף ריב"ז חשש שבגללו היה דין על בנו שלכן מת לפניו, כעין שאדם הראשון הצטער על הגעת המוות לעולם בגללו], ויש בזה תוספת חובה עליו כיון שמסתכלים בו בהיותו המנהיג וראש הסנהדרין, כעין אדם הראשון שהיה הראש אצלם והיה השופט שבאו לפניו (למך ונשיו) למשפט, והוא צריך לתת דוגמה לאחרים. אולי גם רמז שמובא במדרש בדברי אדם הראשון: 'אמר לו: עשו אתם שלכם, והקדוש ברוך הוא עושה את שלו' (ב"ר כג,ד), שיש כאן צד של אמונה, שכך רמז לו ר"א שאם לא יקבל תנחומים זה יראה כאילו כופר במעשי ה'. אולי גם רמז לו שאע"פ שמת, בכ"ז הוא כבר הביא את התיקון שלו בעולם (ואף בגלל זה מת, כי כבר גמר את תיקונו), שזה נרמז בפס' (“זרע אחר”): 'רבי תנחומא בשם רבי שמואל אמר: נסתכלה אותו זרע, שהוא בא ממקום אחר. ואי זה? זה מלך המשיח' (ב"ר כג,ה).