"ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו. והקרבתם עלה אשה ריח ניחח ליהוה פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימם" וגו' (במדבר כט,לה-לו). שמיני עצרת חל לאחר סוכות, ומביאים חז"ל שזה כנגד ישראל, ולכן בא לידי ביטוי בפר אחד: 'א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך' (סוכה נה,ב). בפשט זה כנגד מה שמצוי בעולם (בפרט שה' ברא את העולם ע”פ התורה [ב”ר א,א], ולכן במציאות יש גילוי של חיבור לתורה, וכך מגלים את הקשר ומקדשים דרך כך את העולם – בגילוי שם ה' בעולם), אולם נראה שיש בזה יותר עומק, שבא להדגיש שבשמ"ע מודגש היותנו אוהביו של ה' שלכן רוצה בנו. היכן זה נרמז בחג? נראה שזה מתגלה בשמיני עצרת עצמו, שעצרת של פסח כביכול היום השמיני  שהוא העצרת [להבדיל משביעי של פסח שגם הוא עצרת] זה חג שבועות שהוא לאחר חמשים יום, ואילו כאן זה ישר אחרי החג, שזה מראה על ההתחשבות של ה' בנו, שזה מראה על אהבתו אותנו שלכן רוצה בקרבתנו ולכן לא מתחשב במה שהיה ראוי להיות מצד הזמנים: 'והיתה ראויה להיות אחר החג חמשים יום כשם שעצרת אחר הפסח חמשים יום, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חורף הוא ואינן יכולין להניח בתיהן לבא לכאן, אלא עד שהן אצלי, יעשו עצרת. מנין? ממה שקראו בענין "ביום השמיני עצרת"' (תנחומא “פנחס” סימן טו) הרי שמאהבתו אותנו שינה את הזמנים (בשל שזה יקשה עלינו בעוד חמישים יום). או משום רמז בקרבנות, שהם פחות מהקרבנות של סוכות וזה מראה כביכול על הסתפקות במועט רק משום אהבתו אותנו (אולי זהו רמז בדגש בדברי ר"א על 'סעודה קטנה כדי שאהנה ממך'), שזה נאמר בצורה בולטת בתנחומא (שמביא כעין דברי הגמ' אבל בהדגשה): '"והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר אחד איל אחד". משל למלך שעשה סעודה שבעה ימים, וזמן כל בני המדינה בשבעת ימי המשתה. כיון שעברו שבעת ימי המשתה, אמר לאוהבו: כבר יצאנו ידי חובותינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא, בליטרא של בשר או ליטרא של דג או ירק. כך הקדוש ברוך הוא אמר לישראל: כל קרבנות שהקרבתם בשבעת ימי החג, על אומות העולם הייתם מקריבים. אבל ביום השמיני, נגלגל אני ואתם במה שאתם מוצאין, בפר אחד ואיל אחד' (שם טז); שמדגיש כאילו הקב”ה מסתפק במה שרק ימצא, כל שהוא, העיקר שיהיה חיבור אלינו. עוד אפשר שזה קשור לעצם יום שמ"ע שהוא כהוספת חג: ' … ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד? לישראל, שנאמר: "יספת לגוי". ואין גוי אלא ישראל, שנאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד” (שמואל ב ז, כג). אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עליך ליתן לנו מועדים, ועלינו להיות מקריבין לפניך קרבנות כראוי. "נכבדת", נתת לנו ראשי חדשים ואנו מקריבין לפניך, שנאמר "ובראשי חדשיכם”. נתת לנו הפסח, הקרבנו לך. עצרת, הקרבנו לך. ראש השנה, הקרבנו לך. יום הכפורים, הקרבנו לך. וכן בחג. אפילו מועד אחד לא בטלנו הקרבנות. אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להקריב לפניך קרבנות ולכבד אותך. "יספת לגוי (ה'), נכבדת”. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חייכם, איני מחסר אתכם ימים טובים, אלא מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר "ביום השמיני עצרת"' (שם טז). בכל אחד מהזמנים יש סיבה: פסח כנגד יציאת מצרים, שבועות כנגד מתן תורה, סוכות כנגד הכניסה לארץ (או הגנה עלינו במדבר), אבל איזה טעם יש בשמ"ע? לכאורה הוא אינו כנגד שום דבר ולכן לא היה ראוי להיות! לכן מגלים לנו חז"ל שזה מגיע מאהבת ה' אותנו, כעין שכר על שעבדנו אותו כראוי בכל הזמנים ולכן מביא לנו תוספת שמחה ונחת ביו"ט נוסף, שזהו שמ"ע. לכן זה מראה את קשר האהבה שביננו לקב"ה, שאנו אוהבו של מלך כראוי (להבדיל משאר האומות שמקריבים כנגדם בסוכות, שהם לא עובדי ה' כראוי, כמו שאומר המדרש בתחילת דבריו שהגוים לא רק שלא הקריבו אלא גם הכעיסו את הקב”ה – 'הכעיסוך'). לכן מובן: '"ביום השמיני עצרת תהיה לכם". מהו "לכם"? אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: השמחה נאה לכם, המועדים נאים לכם, יום טוב נאה לכם. לכך נאמר "עצרת תהיה לכם"' (שם, יז); שבא לומר ששמ"ע מגיע מההוכחה שאנו מקימים ב'שמחה' את 'המועדים' כראוי (ולכן הם 'נאים') ולכן מגיע לנו תוספת שמחה ע"י תוספת 'יו"ט' (כהמשך גילוי שזה 'נאה' לנו). [אולי גם בא לרמז כנגד כל אחד מהטעמים: 'שמחה' כנגד ההסתפקות במועט, שהשמחה רבה ולכן השמחה מתגלת גם במועט ביותר, 'המועדים' כנגד ששמרנו על החגים שהיו קודם (שהם נקראים מועדים וכן רמז במועדים על זמנים [מועד=זמן] שהם היו בזמן שקודם), ו''יו"ט' כנגד שהקדים את היו"ט ליום השמיני במקום ביום החמישים, כדי שנחגוג אותו כראוי ליו”ט]. בקרבנות של שמ"ע מקריבים פר, איל ושבעה כבשים, נראה שזה כנגד הגילוי שזה כנגד אומה יחידה במקום שבעים אומות שקודם. שלכן בחג הקריבו הרבה פרים (כנגד שבעים אומות) ואילו בשמ"ע רק אחד כנגד אומה יחידה (כמו שאומר ר”א), אילים הקריבו שנים ועכשיו אחד, כרמז ששנים מרמז על הרבים (מיעוט רבים שנים), ולעומתו בשמ"ע זה אחד יחיד ומיוחד (כאומה יחידה), וכך בכבשים שבעה שזה חצי מה-14 שהוקרבו בסוכות כדי לרמז (כמו באיל) על כעין אחד מול שנים, שזהו חצי (ולא מקריבים רק אחד כי לא ראוי בחג להקריב פחות משבעה כרמז שזה זמן קודש שאנו מקדשים – ולכן כנגד שבוע הבריאה, שלא מצאנו בחגים פחות משבעה כבשים. בנוסף אפילו ביום חול מקריבים שני כבשים ביום [אחד בבוקר ואחד בין הערבים], ולכן לא ראוי פחות משנים, ואם היו מקריבים שנים זה היה נראה כרמז לרבים. בנוסף כבש הוא קטן [פחות מגיל שנה] ולכן לא ראוי להביא אחד כזה קטן לכבוד היו"ט). אולי אפשר גם שבקרבנות יש גילוי כנגד החגים (כיון שזה כגילוי כנגד שעשינו כראוי את החגים; אולי לכן גם סמוך “אלה תעשו לה' במועדיכם” וגו' [במדבר כט,לט], שבפשט זה כמסכם את כל הנאמר קודם בחגים, אבל אולי רומז ששמ”ע הוא כנגד הנעשה בכל החגים, שלכן זכינו שיקבע לנו יו”ט זה, וכך מתגלה בקרבנותיו), בגילוי של אמירת ההלל לקב"ה (אמנם חיוב ההלל נלמד מהקרבנות, שבפסח הקרבנות אותו דבר ובסוכות שונה, אבל זה שני דברים שבאים יחד, שהקרבנות מגלים על ההלל, וזה מגלה על המהות) [אם ההלל מדאורייתא אז ודאי שמובן, אבל גם אם זה מדרבנן (זה מחלוקת ראשונים מה מקור דין ההלל בחגים), בכ"ז זה דבר שיש בו גילוי של מה שראוי בחגים, כך שזה נעוץ בשורש העניין – גם אם מהתורה לא היו מחוייבים לומר הלל בכ"ז זה מגלה כיצד ראוי בזמן זה לשבח את ה']. בפסח זה אחד (שכולו כנגד יציאת מצרים [מעיקר הדין אומרים הלל רק ביום הראשון, ולכן אומרים בשאר הימים ממנהג רק חצי הלל]) ולכן כנגדו פר אחד – כנגד אברהם שלו נאמר בברית בין הבתרים על הגלות והגאולה ממצרים. שבועות (כנגד מתן תורה) זה אחד ולכן כנגדו איל אחד – כנגד יצחק שהוא קשור בא"י (ב"ר סד,ג) שהיא מקום קיום התורה (ספרי "עקב", מג). סוכות זה שבעה (שאומרים הלל בכל יום) כנגד קיום החיים בעולם תחת כנפי השכינה כנעשה בסוכות במדבר (ולכן כשבוע הבריאה בו נברא העולם) ולכן שבעה כבשים – כנגד יעקב שממנו יצאו השבטים שמתקנים את העולם כולו (שנברא בשבוע). אולי גם בשמ"ע מציינים כנגד האבות, שכיון שזה מראה את מעלתנו-אהבתנו לפני הקב"ה אי אפשר שלא לגלות כנגד האבות שהם שורש העניין הזה ("ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי" [ישעיהו מא,ח]). לכן מקריבים פר כנגד אברהם, איל כנגד יצחק וכבשים כנגד יעקב (רש"י; במדבר כח,יט). פר אחד כנגד אברהם שרק אחד יצא ממנו ראוי לעבודת ה' בשלמות – שזהו יצחק, איל אחד כנגד יצחק שרק אחד יצא ממנו ראוי לעבודת ה' בשלמות – שזהו יעקב, שבעה כבשים כנגד יעקב שממנו יצאו כולם ראויים לעבודת ה' בשלמות לקדש ולתקן את העולם, ולכן שבעה כנגד בריאת העולם, שאנו מתקנים את כל העולם לה' ולכן אנו ראויים לפני ה' כאוהביו של הקב”ה. לכן גם שמ"ע יוצא בכ"ב תשרי כרמז 'בך' שיש בנו דבר מהותי בעולם – שזהו נשמתנו חלק אלוק ממעל שמייעדנו לתקן את העולם, לגלות את שם ה' בעולם. לכן זה גם ביום השמיני כרמז לברית המילה שנעשית ביום השמיני, שמסמלת שאנו לה', שהיא מסמלת בצד החיצוני את מהותינו הפנימית – יש שבנו נשמה ישראלית. (אולי אפשר שבשמ"ע זה היום ה-21 לאחר א' תשרי [יום בריאת האדם] והיום ה-26 לאחר כ"ה אלול [יום תחילת בריאת העולם], שלא מחשיבים את היום הראשון כמספר אחד, כיון שמחשיבים מאמצע היום הראשון עד אמצע היום האחרון שבו נשלם הזמן, כיון שבאמצע היממה – ביום נברא [או בדמדומי חמה (ב"ר יב,יד)]. שזה רומז שאנו מגלים את שם ה' בעולם, שלכן זהו 26 כשם הויה, ו-21 כנגד האותיות שמרכיבות את שם הויה [שזהו ה,ו,י]. שזהו יעודנו בעולם – לגלות את שם ה' בעולם [וסך העולות זהו 9 (7+1+1) כרמז לזמן הולדה של אדם, שאנו בני האדם שמולידים בעולם קדושה ותיקון. וכן איל זה כבש גדול כך ששייך לסוג הכבשים, ולכן אפשר להחשיבו יחד עם הכבשים, וכך יצא 8+1 כרמז לכך שיש בנו נשמה של ניצוץ אלוק ממעל שזהו גילוי של אחד, וזה בא לידי גילוי חיצוני בחותם שבנו – שמסמנים בברית המילה בגיל שמונה ימים (והשמונה מורכב בשבע ואחד, כרמז שאנו מעל הטבע הרגיל והפשוט)]). לכן מובן שקבעו את שמחת תורה בחג זה שמראה על חיבורנו הגמור לתורה – שזה משהו עמוק ופנימי, וכן שה' אוהבנו ומראה את אהבתו בעקבות התורה שבנו (שזהו שעשינו את החגים כראוי ולכן קיבלנו עוד חג), ולכן מגיע לפרץ של שמחה בקשרנו לתורה.