"ובחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו וחגתם חג לה' שבעת ימים. והקרבתם עלה אשה ריח ניחח לה' פרים בני בקר שלשה עשר אילם שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימם יהיו" וגו' (במדבר כט,יב-יג). 'א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה; ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך' (סוכה נה,ב). הפרים בסוכות כנגד שבעים אומות, אולם לא נאמר כנגד מה הכבשים והאילים? בפשטות נראה שכיון שהפרים כנגד האומות אז הכבשים והאילים כנגד ישראל (אמנם כנגד ישראל יש פר יחידי בשמ"ע, אולם בחג סוכות עצמו גם צריך לגלות כנגד ישראל [ששמ”ע הוא חג לעצמו]; ועוד שהפר יחידי זה כגילוי ישראל כביטוי לחיבתנו יותר משאר האומות, כמו אותו אוהב מלך, שכיון שהפרים כנגד האומות אז היה צריך להדגיש שגם בפרים יש גילוי לישראל, אבל זה לא במקום גילוי ישראל בדברים אחרים), ומה שר"א לא שאל עליהם זה משום שפשוט שזה מרמז על בנ"י שעומדים לפני ה', ולכן שאל דווקא על הפרים שהם חריגים (בכמות הרבה) שמרמזים על שאר האומות (כמו כן שאל דווקא על הפרים כיון שהם מתמעטים, אבל כשהקרבנות קבועים זה רגיל ואין טעם לשאול עליהם [ובפרט שלא ראוי להביע מיעוט בבנ”י, ולכן הבין שזה לא כנגד בנ”י]; ובפשטות שאר הקרבנות שמתעלים לשמים הם כנגד בנ”י קדושיו של ה', וגם כעין כמו שבקרבנות של כפרה הם כנגד המקריב). נראה שבקרבנות העולה אנו מרמזים על עליה, ולכן מצד אחד יש ביטוי שכל העולם מתעלה שזה שהטומאה יורדת כמו שהמספר שכנגד האומות יורד, כביטוי לאיבוד כח גילויים – שזה דווקא כשמתגלים בצד הרע, שכיון שאנו מתקנים אותם אז פחות מתגלה בהם הצד הרע שבהם. יחד עם זה מביאים כבשים ואילים כנגד ישראל שמתקנים אותם, וזה נעשה ע"י התעלות בנ"י ועילוי כל העולם כולו איתנו; זה נעשה ע"י א"י שבה יש גילוי שלם של התורה (ספרי "עקב", מג), והיא שורש העולם (שממנה נברא העולם, 'תנא: שממנה הושתת העולם' וכו' [יומא נד,ב], שהיא הקדושה שבארצות שמשפיעה לכל העולם תחתיה תיקון וקדושה, כעין המקדש שגבוה משאר א"י – 'כדתניא: (דברים יז, ח) "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך", מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות' [קידושין סט,א]). שכך אנו בנ"י מתקנים מתעלים ומעלים את כל העולם אתנו. לכן שבעים פרים כנגד האומות, אבל גם רומז שבא"י יש דוגמה קטנה להם, שבעת העממין, שהם שיא הטומאה בע"ז ובמידות רעות, ולכן כמו שהשמדנו אותם – ביטלנו אותם מהעולם, כך גם מורידים מטומאת שבעים האומות, שזה דרך א"י, כמו שפעלנו נגד העממין שבא"י. גם כרמז להגדלה מרובה, שזה מרומז בעשר (שזה הגדול במספרים היסודים [שאח"כ זה כבר אחד ועשר]), שכך מרמז משבעה עממין לכל האומות שהם שבעים, וכן כרמז לעשרת הדברות שבהם כל התורה (יר' שקלים ו,א) שע"י התורה אנו מתקנים את העולם, ולכן כרמז לשבעה (עממין) בגילוי של עשר (דברות), כגילוי שאנו מתקנים את כל שבעים האומות (שהם בעולם שנברא בעשרה מאמרות שהם כנגד עשרת הדברות). גם רמז כנגד התורה שהיא שבעה ספרים, וזה מתגלה כנגד העולם: 'דא"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן: (משלי ט, א) "חצבה עמודיה שבעה" אלו שבעה ספרי תורה' (שבת קטז,א), שמתגלה בפס' "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה", שיש שבעה ספרים בתורה, ובפשט זה כנגד בריאת העולם: '"חכמות בנתה ביתה" – בחכמה בנה הקב"ה את העולם. "חצבה עמודיה שבעה" – שבעה ימי בראשית' וכו' (רש"י), כך שזה רומז שהתורה כנגד העולם; והעולם נברא בעשרת המאמרות, כך שיוצא כעין רמז שיש בשבעים רמז שמתגלה כנגד התורה. שכך רומז בסוכות שבתשרי ירדו הלוחות אלינו [ביוה”כ] (ובהם גנוז כל התורה) ובהם אנו מקדשים את כל העולם שנברא בתשרי, שזה כולל את כל האומות – שבעים אומות (שהאדם נברא בתשרי). אולי גם רמז שבנ"י ירדו למצרים בשבעים נפש (כנגד שבעים אומות [רש"י; דברים לב,ח]), וכשיצאו ממצרים היה זה התנתקות מהעם המצרי, וזה בסיום התיקון שם, ולכן רומז על תיקון שבנ"י מתקנים את שבעים האומות שבעולם (כמו שמצרים היתה אומה), וזה מתגלה בסוכות שכנגד היציאה ממצרים לא"י לתקן את כל העולם. ולכן בפרים כרמז לפריה ורביה שבנ"י פרו ורבו במצרים, וכך בהיותם רבים תיקנו שם. גם רמז לישוב א"י שבנ"י צריכים להיות מרובים כדי שיוכלו לכבוש ולהתנחל כראוי, כדי שלא תרבה עליהם חית השדה, מעין הנאמר שלכן יכבשו לאט: “ונשל ה' אלקיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה" (דברים ז,כב), לכן הגילוי להשמדת העממין – כרמז לביטול כח טומאת שבעים האומות, זה קשור בריבוי בנ"י שנרמז בפרים, ולכן שבעים פרים כנגד שאנו מתקנים את האומות (בעיקר בארץ [שזה בארץ או מעט בחו”ל ע”י קשר לא”י, שזהו שחייבים בחו"ל משום הציבי לך ציונים {ספרי עקב,מג} שמשפיע מכאן לשם]); שבסוכות יש גילוי כנגד א"י, ובפרט כנגד כיבוש וישוב הארץ (ראה ב'לזמן הזה' תשרי, 'סוכות וא"י'), שזהו סוכה שזה מציאות גשמית מקודשת, כמו שיש בכח א"י, וכך מתקנים את כל העולם (והאומות), שכך יהיה בשלמות בעתיד. כיון שסוכות קשור כנגד א"י, לכן נראה שמתגלה בקרבנות כנגד גילוי ההתגלות לאבות, שמהם קיבלנו את הארץ במורשה; ונאמר בהקשר ליציאת מצרים: " … וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא'ל שד'י ושמי ה' לא נודעתי להם. וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה" (שמות ו,ג-ד) [זה לא רק שה' מעיר למשה על דבריו, אלא זה מלמד על יציאת מצרים שהיא קשורה בתחילתה לגילוי טבעי כיון שזה קשור לא”י, ראה 'תורת המקרא' “וארא”, למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א]; לכן בגילוי שכנגד הסוכות שביציאת מצרים שקשור לא"י, מגלים את שם ה' שנאמר שהתגלה לאבות (שמהם הארץ שלנו, ובפס' נאמר שקיבלו את הארץ) שזהו "א'ל שד'י". 'י"ד כבשים' בגימטריה386 = 'שד'י עב' – ש'עב' רמז לעננים ולגילוי ה' ("ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'" [שמות יט,ט]), שאנו רומזים לשם ה' שהתגלה אצל האבות בשם 'שדי', ואנו מגלים זאת בסוכות שכנגד ענני הכבוד (סוכה יא,ב) שזהו רמז של 'עב' – עננים וגילוי ה' [ובפס' נאמר שמשה אמר את דברי העם, שזה בעקבות מה שנאמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל” (שמות יט,ו), כך שרומז לתיקון האומות, ע”י שאנו ממלכת הכהנים שבאומות, אנו אחראים על הקדושה בעולם – גוי קדוש]. ב' אילים (אמנם בתורה זה כתיב חסר, אבל בכתיב מלא זה אילים) גימטריה 93 = 'א'ל סב', שם ה' 'א'ל', וה' סובב ('סב') אותנו במדבר והינו אז תחת הסוכה של ה' (ענני כבוד), וכן סובבו אותנו העננים (שהיו שבעה עננים); כמו כן רמז לפס' שנאמר שבנ”י יצאו חמושים, שיצאו מאורגנים לכיבוש הארץ, ובו נאמר שה' סובב את דרכנו: “ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג,יח), וגם רמז לים סוף (שנאמר בפס') שם ה' נגלה עלינו (עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים [מכילתא דשירה, ג)], והפיל פחד על יושבי הארץ לכניסתנו והאחזותנו בה: “ … נמגו כל ישבי כנען. תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית. תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך” (שם טו,טו-יז); שזה כח לכיבוש הארץ (שהשפיע עד הכיבוש והנחלה בימי יהושע [יהושע ב,י] שישבו אז בסוכות), ומלמד שתמיד כיבושנו והתנחלותנו בארץ קשור לגילוי שם ה' בעולם דרכנו (שמתגלה עלינו בעולם). וכך יוצא שיש גילוי כנגד שם “א'ל שד'י” כמו שנאמר למשה על הגילוי לאבות ושקיבלו את א”י; שזה דבר חשוב בסוכות שכנגד א"י. אולי גם שני אילים רומזים לשני לוחות הברית, שהם כח השפעה חזק לקדושה בעולם (ולכן אילים מלשון אל – כח), ולכן משפיע לניצחוננו בכיבוש הארץ שזה עניין של קידוש העולם, ובפרט (הארון עם) הלוחות השבורים שבהם היו יוצאים להילחם (רש"י; דברים י,א [תוספתא סוטה ז,ט]) והיה משפיע לניצחוננו – שנכבוש וננחל. או גימטריה: 'יב אל נ', שהכח החזק ('אל') של בנ"י – 'י"ב' השבטים שכבשו את הארץ, נובע מהתורה שהיא גילוי חכמת ה' שבה 'נ' שערי בינה (ר"ה כא,ב) [או נ' רמז לחמשה חומשים שמקורם בעומק בתמצות בעשרת הדברות (יר' שקלים ו,א), {וכך חמישים – חמש כפול עשר} כרמז להתפרטות התורה לכל הפרטים, כרומז להמשכיות התורה לכל פרט ופרט שיש בעולם – שמצווה מה לעשות כרצון ה', ששלמותה בארץ]. או גימטריה: 'ב אל ס' – ששני ('ב') לוחות הברית, מכניסים בבנ"י שהם ששים ('ס') ריבוא כח חזק ('אל') לכיבוש הארץ. י"ד כבשים – מלשון כובש, שאנו כובשים את א"י מתוך שאנו מגלים את שם ה' בעולם, אנו ה-'יד' של ה' בעולם; וכרמז – "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים" (שמות יד,לא), שיד ה' הכתה במצרים, אבל בכיבוש הארץ ה' לא עושה ניסים לבדו, אלא מוטלת עלינו החובה להילחם ולכבוש (ראה ב'תורת המקרא' “בשלח" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), אבל בעצם זה יד ה' ע"י שאנו פועלים – שה' כובש על ידנו (ששם ה' חל עלינו); לכן זה גילוי שביציאת מצרים (שזה זכר לנעשה ביציאת מצרים; שגם קשור לכיבוש הארץ – שהשפיע פחד על האומות עד שכבשו את הארץ) שמגלה שגם בכיבוש הארץ אנו מגלים את יד ה' כעין בדומה לנעשה בקריעת ים סוף (שבשניהם מתגלה יד ה' [רק שכאן בניסים וכאן דרך מעשינו שבטבע]), וזה ע"י שאנו פועלים לכבוש ולנחול (וכעין רמז שהיו צריכים להיכנס לים סוף בפקנ"פ עד שנבקע, וכן אנו פועלים בפקנ"פ לכיבוש הארץ). או י"ד כנגד פעמיים שבע, כנגד שבוע הבריאה שה' ברא את העולם (וזה בתשרי) וכנגדו אנו עושים שבוע תחת כנפי השכינה בסוכה, כגילוי של קידוש כל המציאות הטבעית שבעולם שנברא בשבוע – לכן פעמים שבוע שזהו י"ד. וזה בכבשים כרמז לכבש שבו עולים, שמחברים שמים וארץ – שמעלים את כל העולם לשמים (וזה ע"י קיום תו"מ בא"י, שזה לאחר כיבוש [-כבש] א"י) [ובפרט לדעת הגר"א שהחלו בבנית המשכן בט"ו בתשרי, והמשכן הוא כנגד כל העולם שנברא בשבוע הבריאה (תנחומא "פקודי" סימן ב)]. אולי שני אילים כרמז לשני סוגי הסוכות במדבר – סוכות ממש וסוכות ענני כבוד (סוכה יא,ב), שהסוכות ממש שהם מטבעם רעועות אבל בעצם הם חזקות ע”י שעליהם חל ענני הכבוד (וזהו אילים לשון כח), וי"ד כבשים כנגד שהיו שבעה ענני כבוד (מכילתא; שמות יג,כא) ולכן זהו כעין שבע כפול שנים, כרמז לעננים ולסוכות כנגדם – כרמז שמתגלה בגשמי כנגד הרוחני (וזהו כבשים לשון כבש – שמחבר בין מעלה למטה; או מלשון כיבוש ושליטה שהאדם הקדוש שולט בשמים ובארץ) [לכן זה באילים וכבשים, ששניהם אותו סוג רק בגיל שונה, כרמז ששניהם דומים שמייצגים את העננים ושמים וארץ, רק בגילוי קצת שונה (וכבש הוא קטן מאיל – כרמז שבכבש מתגלה לפרטיו {שהיו שבעה עננים} ובאיל זה יותר בגדול {שהיה רוחני וגשמי})]. אולי עוד אפשר שיש דעה שהעננים היו י"ג: 'ר' יהודה אומר: שלשה עשר עננים היו, שנים לכל רוח ורוח, שנים מלמעלה ושנים מלמטה, ואחד שהיה מהלך לפניהם' (שם). ומטרת ההליכה במדבר זה כדי שיגיעו בסוף לא"י, שבמדבר התכוננו והתרגלו לקראת הכניסה לארץ ('אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' [תנחומא “בשלח” סימן א]), לכן גם יש רמז לעוד אחד כנגד א”י (או כנגד הסוכות ממש) ולכן סה”כ זהו י”ד כבשים, שכבש הוא צעיר כרמז שזה תחילת עם ישראל – שהם צעירים ולכן צריכים להתרגל לתורה לקראת הכניסה לארץ, וזה נעשה ע”י זמן המדבר שהיו שרויים תחת ענני הכבוד (או כבשים = 'בם כ-שי' – 'בם' בא”י [בם – בנחלות השבטים\במקומות שבעת העממין] מתגלה בבנ”י [בם – בבנ”י], כעין גילוי העולמות העליונים – שיש חיבור לקדושה שמתקן את העולם ומשפיעה לכל העולמות, שזה מתגלה בש"י עולמות שהצדיק מקבל על מעשיו ['אמר רבי יהושע בן לוי: עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות, שנאמר (משלי ח כא): "להנחיל אוהבי – י"ש, ואוצרותיהם אמלא"' {משנה עוקצין ג,יב}], שזהו 'כ-שי'. או 'כבשים'='שם לב', שבא”י 'שם' מתגלה התורה בשלמות, שזהו 'לב' שמרמז על כל התורה, מתחילתה באות ב' של “בראשית” ועד סופה באות ל' של “ישראל”, ולכן היו צריכים להתכונן לקראתה להיכנס בשלמות כדי שתתגלה שם התורה כראוי [ולא יתעסקו רק בפיזי וישכחו את התורה]). ושני אילים כרמז לשני המקומות – המדבר וא"י, שלמדו במדבר בשביל שיכנסו לארץ עם כח תורה חזק (שזהו איל לשון אל – חוזק), שזהו כדי שבהמשך הזמן יהיו מחוברים לתורה, ולכן נרמז באיל שהוא גדול מכבש (שהוא ההמשך – כבש שגדל ונעשה איל). אולי אפשר עוד שנאמר על חג סוכות: “חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך" (דברים טז,יג), שיש חיבור בין הדברים (סוכות, ואסיפת גורן ויקב), ולכן גם למדו על דין הסכך שבסוכה מפס' זה ('אמר ר' יוחנן: אמר קרא (דברים טז, יג) "באספך מגרנך ומיקבך", בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר' וכו' [סוכה יב,א]). לכן שני אילים כרמז לא"י שבה נעשים שני הדברים שנאמרו (גורן ויקב), וזה רומז על כלל מצוות ישוב א"י, ולכן מרבה שלא רק גורן ויקב אלא כעין כל השפע שבא"י, שאותו אוספים בזמן זה ("וחג האסיף" [שמות לד,כב]), שזה מראה על הארץ הטובה, ולכן זה י"ד כעין רמז לשבעת המינים שהשתבחה בהם א”י (שזה מתגלה בסוכות בכך שחוגגים שבעה ימים כנגד שבעת המינים שהשתבחה בהם א”י, כמו שאומר האברבנאל) אבל כפול כרמז לריבוי – כנגד כל השפע שיש בארץ (ומיעוט רבים שנים ולכן כפול שנים), או כגילוי כנגד הנאמר גורן ויקב, שהם שנים ולכן כנגדם נכפל בשנים. שזהו גילוי של חג זה ולכן מקריבים כנגדו, וזהו שני אילים, כרמז ליצחק שהוא השני באבות, ובעקידה הוקרב במקומו איל (בראשית כב,יג [והוא נתפס בקרניו בסבך, כעין הסכך שהוא סבך מעצים]), ובעקבות העקידה נעשה קשור במיוחד לא"י, בגילוי קדושה (וכעין עולה כמו שכאן זהו קרבנות עולה), וזה מתגלה עם ישוב הארץ: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ", עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א, "שכון בארץ" שכן את השכינה בארץ. "גור בארץ הזאת", א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת. "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", "האל" – קשות, כמד"א (יחזקאל יז, יג): "ואת אילי הארץ לקח"' (ב”ר סד,ג). לכן בשני אילים מרמזים על ישוב הארץ וגידוליה (כמו שאומר שיטע ויזרע) שנאמר לו (ליצחק שהוא השני באבות ומתגלה באיל), ובהמשך יהיה שלנו (“כי לך ולזרעך" וגו'); כמו שמתגלה אצלנו בסוכות בגילוי קדושה שבא”י – גילוי מציאות א”י יחד עם הקדושה שיש בה. ובפרוט של י"ד זה בכבשים, שזהו הגילוי אצלנו, שאנו רבים וכך מפריחים את כל הארץ (שלא כיצחק שהיה אחד ולכן עשה רק מעט) ובסוגים שונים ורבים (של גילויים בישוב הארץ), ולכן זהו בכבש שהוא צעיר כרמז לבנ"י שהם ה'בנים', שיצחק היה האב בהתגלות של 'מעשה אבות סימן לבנים' שיש בזה (ובכבש יש גילוי כנגד יעקב [רש”י; במדבר ז,כא], שזה רומז לבנ”י – בני יעקב, שזהו ההתגלות שבנו). אולי בפרים מדגישים כנגד שבעים אומות, כיון שאברהם החל את דרכו (עד ברית המילה) כאב הרוחני של כלל העולם, ולכן הפרים שכנגד האומות זה כנגדו. באים הכבשים והאילים שזה כנגד בנ"י לרמז שאנו מתקנים אותם (את האומות), שאנו עיקר האדם בעולם בשל מעלת קדושתנו ויעודנו, וכך מתקנים אותם תחתינו, שזהו "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל לד,לא), ' … אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם' (יבמות סא,א; כריתות ו,ב), הרי שבנ"י נקראו "צאני צאן מרעיתי" (שצאן זה אילים וכבשים) מול האומות שאינם כך, וזה מרמז על היותנו אדם של קדושה (ולכן מקדשים את האומות). לכן מרמזים שהפרים זה עד שבעה (שזה ביום האחרון – שביעי של סוכות), והכי הרבה זה י"ג פרים (ביום הראשון), ולכן מביאים י"ד כבשים כרמז למעל הגוים (שהשיא שבהם זה י"ג) – כדי להשפיע עליהם קדושה ולתקנם, ושני אילים כרמז שזה (י"ד) פי שנים ממה שיש בסוף, שאז זה כעין גילוי שיא תיקונם (שלא יורד יותר), שזהו שבעה פרים (וזה שנים באילים כרמז לכח [אל זהו כח], שבכח קדושתנו אנו משפיעים עליהם תיקון, עד שמתגלה שבעה פרים כחצי מהגילוי שבנו שבי”ד כבשים).