בס''ד             שמחת תורה: האם יש לסגור את ספר התורה בזמן הברכה

פתיחה

בפרשת פנחס כותבת התורה, שלאחר חג הסוכות יש לחגוג יום אחד נוסף הנקרא שמיני עצרת. מה טיבו של חג זה? מצד אחד, הוא נקרא 'שמיני', משמע שהוא המשך של חג הסוכות. מצד שני, הגמרא במסכת ראש השנה (ד ע''ב) כותבת שמדובר ברגל בפני עצמו, ולכן גם יש לברך שהחיינו בקידוש. נחלקו האחרונים, מה הדין למי שמזכיר בתפילה את 'חג הסוכות' במקום 'שמיני עצרת':

א. החיי אדם (כח, טו) נקט, שהטועה בתפילה ואמר את חג הסוכות במקום שמיני עצרת בדיעבד אינו צריך לחזור, וכתב בנשמת אדם (שם) שני נימוקים לדבריו. הראשון, המזכיר רק 'מועדים לשמחה' בתפילה ולא פירט איזה מועד, אינו צריך לחזור, ואם כן ייתכן שהטועה ומזכיר מועד אחר בדיעבד גם אינו צריך לחזור.

נימוק שני, בזמן בו קידשו את החודש באמצעות עדים, לא הספיקו השליחים להגיע לכל מקום, ולכן נוהגים לעשות בחו''ל יום טוב שני של גלויות, הגורם לכך שגם בשמיני עצרת יושבים בסוכה (שמא מדובר ביום השביעי של סוכות). על אף שלהלכה לא מברכים "לישב בסוכה", מכל מקום הישיבה מקנה מעין מעמד של חג הסוכות לשמיני עצרת, ולכן הטועה בתפילה אינו צריך לחזור. ובלשונו:

''דהא בוודאי אם לא אמר רק ותתן לנו מועדים לשמחה וסיים הברכה, יצא, ואם כן לא גרע מהזכיר מאורע שאר ימים בתפלה דאין צריך לחזור בשוגג. ועוד דיש לומר דאף דשמיני, רגל בפני עצמו היינו לכתחילה, אבל בדיעבד אין מחזירין אותו, דהא יתובי יתבינן בסוכה, רק דלא להוי כתרתי דסתרי לא מברכינן אסוכה.''

ב. הברכי יוסף (תרכח, ד''ה אלא) והרב עובדיה (יביע אומר או''ח ד, נא) חלקו וסברו שלא יצא ידי חובה אפילו בדיעבד, ועליו לחזור ולהתפלל. ואחד מנימוקיהם הוא, שכיוון שבמהלך הסוכות כאשר האדם הזכיר בתפילה חג הסוכות, כוונתו היא לחג הסוכות ממש, הרי שגם במקרה זה כאשר הזכיר מתוך הרגל לשונו חג הסוכות, מסתמא כוונתו לחג הסוכות ממש ולא לשמיני עצרת.

במהלך השנים, בעקבות ההשפעה הגוברת של סדר הקריאה בבבל, בנוסף לשם 'שמיני עצרת', נקרא חג זה גם חג מתן תורה, ובו מסיימים את התורה. בעקבות כך נעסוק השנה במספר שאלות הנוגעות לעלייה לתורה; האם יש לחזור ולומר 'ברכו' בעלייה לתורה, האם יש לברך את ברכות התורה כאשר ספר התורה סגור, והאם מותר לגעת בידיות ספר התורה.

אמירת ברכו

כידוע, לפני העלייה לתורה אומרים 'ברכו את ה' המבורך', ובהמשך מברכים את ברכת התורה. בעוד שלברכות התורה יש יחסית פירוט בדברי המשנה והגמרא כפי שראינו בעבר בהרחבה (נצבים וילך שנה ו'), לאמירת 'ברכו' אין כלל פירוט בגמרא, והמשנה (ברכות מט ע''ב) רק מציינת שבבית כנסת אומרים 'ברכו את ה' המבורך', ופירשו הראשונים שכוונת המשנה לחלק מהעלייה לתורה.  

מדוע אם כן יש לומר 'ברכו' לפני העלייה? הראב''ן (סי' עג) כתב, שציבור השומע את הקריאה, צריך גם הוא לברך את ברכות התורה לפני השמיעה, אלא שהעולה לתורה מברך ומתכוון להוציאו ידי חובה. כדי שהציבור יהיה מוכן לשמוע את הברכות התורה יש להכין אותו לכך, וההכנה היא באמצעות אמירת 'ברכו' (בדומה לאמירת 'רבותי נברך' לפני הזימון).

משום כך גם פסק השולחן ערוך (קלה, ו), שבמקרה בו חשבו שאין כהן בקהל ועלה ישראל במקומו, אם נכנס כהן לבית הכנסת לפני שנאמרה ברכת התורה אך לאחר שאמר העולה 'ברכו', יכול הכהן לעלות, שכן באמירת ברכו בלבד למעשה לא התחיל הישראל את עלייתו (וכן אין בכך אמירת שם ה' לבטלה[1]).

חזרה על "ברכו"

נחלקו הראשונים באופן אמירת 'ברכו' בזמן העלייה לתורה:

א. הרמב''ם (תפילה ט, א) והמהר''ם מרוטנבורג (טור או''ח נז) פסקו, שלמרות שבברכת המזון האומר 'רבותי נברך' צריך לשוב ולומר אחריהם 'יהי שם ה' מבורך', הרי שלאחר שאומר העולה לתורה 'ברכו' וחזר אחריו הציבור, אין הוא חוזר אחריהם 'ברכו', אלא מיד מתחיל בברכות התורה. מדוע יש הבדל בין ברכת הזימון לברכו? נאמרו באחרונים שתי אפשרויות:

אפשרות ראשונה העלה הב''ח (נז, א), שבניגוד לברכת המזון שהמזמן בקריאתו הראשונית אינו מברך את שם ה', אלא רק אומר 'רבותי נברך', ולכן עליו לשוב ולברך בשם ה' ולומר 'יהי שם ה' מבורך', הרי שבקריאת התורה העולה כבר בקריאת "ברכו" הראשונה מברך את שם ה', שכן הוא אומר "ברכו את ה' המבורך", לכן אין טעם שישוב ויאמר 'ברכו'.

אפשרות שניה העלה השלטי גיבורים (שם), שחלק על הב''ח וטען שגם אמירת 'נברך' נחשבת כברכה. לכן ביישוב שיטת הרמב''ם כתב, שלמעשה באמירת "ברכו" אין כוונת האומר לברך כלל את שם ה', אלא הוא רק פונה לקהל שיברכו, לכן אין טעם שיחזור ויאמר ברכו. מה שאין כן בברכת המזון, שכאשר אומר המזמן "רבותי נברך" כוונתו גם לברך, ולכן עליו לשוב ולברך. ובלשונו:

''נראה דסובר דלא דמי לברכת המזון, דהתם האי דאמר נברך אינו אלא שמזמן אותם שיתנו דעתם לברך אותו יתברך על שאכלנו משלו, ואין במשמעו שום ברכה שהוא מברך אותו, ועל כן צריך לחזור ולומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. אבל כאן שאומר המבורך משמע שמברך אותו יתברך, הלכך אין צריך לחזור ולומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד.''

ב. הרא''ש (ברכות ז, כו) חלק וכתב בשם רבי יהודה ברצלוני, שעל המברך לחזור ולומר 'ברכו' לאחר שענה הציבור על ה'ברכו' הראשון שאמר. כך פסק גם השולחן ערוך (קלט, ז), וכן נוהגים היום. הב''ח (נז, א) לשיטתו לעיל ביאר בטעמם, שלהבנתם ה'ברכו' הראשון אינו משמש כברכה, אלא רק כקריאה לציבור לברך את ה', ולכן על העולה לחזור ולומר 'ברכו' כדי שיברך גם את שם ה'.

נגיעה בספר התורה

במהלך הברכות, קריאת התורה וההגבהה, נהוג אצל האשכנזים שהעולה מחזיק את ידית ספר התורה ('עצי החיים'). נחלקו האחרונים, האם מנהג זה סותר את דברי הגמרא במסכת מגילה (לב ע''א) הכותבת, שכל האוחז ספר תורה בלא מטפחת עובר על איסור, ולכן אינו מקבל שכר על המצווה שעושה באותה העת:

א. הב''ח (או''ח קמז, א) והמגן אברהם (שם) כתבו שאכן מנהג זה יסודו בטעות, וירא שמים לא יאחז בידיות ספר התורה ללא מטפחת, ואפילו אם נטל ידיו קודם[2]. כך הבין הב''ח בדעת הבית יוסף והסביר שהבית יוסף הביא איסור זה רק בהלכות הגבהת התורה ולא בהלכות קריאת התורה (למרות שגם בשעת הקריאה היה נהוג להחזיק בידיות), משום שבהגבהה כולם רואים שמחזיקים את ידיות הספר ללא מטפחת, לכן היה חשוב לו למחות על מנהג זה דווקא בסעיף ההגבהה. ובלשונו:  

''ותימה, למה כתב בשעה שמגביהים? הלא אף בשעה שקורין אוחזים בעמודי ספר תורה בלי מטפחת. ויש לומר, דבשעה שמגביהין הכל רואים שאוחזין ערום בעמודי ספר תורה, מה שאין כן בשעה שקורים. וכתב בשם האגודה דאפילו סמוך לנטילה אסור, ולכן כל ירא שמים לא יאחז בעמודי ספר תורה בלי מטפחת, וכן ראיתי מן המדקדקים... ונכון הוא.''

ב. הט''ז (שם, א) חלק וסבר, שכאשר הגמרא כותבת שכל האוחז ספר תורה ללא מטפחת עובר על איסור, כוונתה רק למי שאוחז בקלף ממש, ולא במי שמחזיק את ידיות הספר. כך הבין גם בדעת הבית יוסף, וביאר שהבית יוסף כתב את דבריו דווקא בהלכות הגבהת ספר תורה, שכן רק אז מצוי שהקלף יורד מעט למטה ונוגעים בו ישירות. דבר זה אינו מצוי בעת הקריאה בתורה.

כדבריו פסקו גם הנודע ביהודה (מהדורה קמא, או''ח ז - ח) והמשנה ברורה (קמז ,ב), שהעידו שכך מנהג העולם במקומם. והוסיפו שמכל מקום הרוצה להחמיר ולאחוז בידיות הספר רק באמצעות מטפחת, יעשה כך בצנעה, כדי שלא ייראה כגאווה שמחמיר במה שהעולם נוהגים להקל בו. ובלשון הנודע ביהודה:

''ובנדון אם יכול להפסיק בטלית כשאוחז בעמודי ספר תורה, אני אומר הרשות בידו, רק את צנועים חכמה שלא ירגישו בזה הרבה בני אדם ויחשב כרמות רוחא להחמיר במה שרוב עולם מקילים, ומותר על פי הדין, כמו שהארכתי בתשובתי הראשונה ואין בזה משום לא תתגודדו כי הרואה יאמר אולי נגע במקום המטונף ואינו סומך עצמו על מידי דמנקי.''

ברכה בספר פתוח

נקודה נוספת העולה באותו עמוד במסכת מגילה (לב ע''א) היא, האם יש לסגור את הספר בשעת ברכות התורה:

א. לדעת רבי מאיר כאשר אדם עולה לתורה לברך, עליו לגלול את ספר התורה לפני אמירת הברכות. ונימק, שכשם שאסור לקורא בתורה לעזור למתרגם שמא יבוא הקהל לחשוב בטעות שהתרגום כתוב בתורה, כך יש לסגור את הספר לפני הברכות, שלא יבואו לטעות שהברכות כתובות בתורה (ובמיוחד כשהעולה לתורה גם קורא בה וכפי שהיה מצוי בעבר).

ב. רבי יהודה חלק וסבר, שעל ספר התורה להיות פתוח. בניגוד לתרגום שהוא ממש דברי התורה רק בשפה שונה, ולכן יש חשש שיחשבו שהתרגום כתוב בספר התורה, הרי שהברכות הן חיצוניות לקריאה, ולכן אין חשש שיחשבו שהן כתובות בתוך ספר התורה. לכאורה אם כך מדוע ספר התורה צריך להיות דווקא פתוח, ולא יכול להיות סגור?

יש שביארו, שעל העולה לראות היכן המקום בו יתחילו לקרוא. טעם נוסף העלו, שאם יסגרו את הספר בשעת הברכה, יש טרחא דציבורא לפתוח אותו שוב לאחר מכן לצורך הקריאה. על בסיס זה כתבו הראשונים, שגם רבי יהודה מודה שאת הברכה שלאחר הקריאה יש לעשות כשהספר תורה סגור, שכן הטעמים הנ''ל אינם שייכים.

להלכה

מוסכם בראשונים ובאחרונים שהלכה כדעת רבי יהודה, אלא שנחלקו כיצד לבאר את שיטתו:

א. התוספות (ד''ה גוללו) כתבו, שלמרות כאמור יש טעם באמירת הברכות כשהספר תורה פתוח, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שמעיקר הדין טוב שהוא יהיה סגור בשעת הברכות, אלא שלשיטתו אין בכך חיוב בגלל הטעמים הנ''ל. כך נוהגים רבים, וגם הילקוט יוסף (קלט, ד), כתב שהמנהג הוא לכסות את ספר התורה, אך רק באמצעות מטפחת.

ב. הרמב''ם (תפילה יב, ה) ובעקבותיו השולחן ערוך (קלט, ד) והב''ח (שם, ג) חלקו והבינו, שכאשר רבי יהודה פוסק שספר התורה צריך להיות פתוח בשעת הברכה לפני העלייה לתורה, כוונתו שכך צריך להיות, והוא אינו חושש כלל לסברת רבי מאיר. נמצא, שהסוגר את ספר התורה בשעת הברכה עושה כרבי מאיר, ונוהג שלא כהלכה. ובלשון הב''ח:

''וכיון דהלכה כרבי יהודא אם כן הבא לגלול ולברך עובר על דברי רבי יהודא ועביד כרבי מאיר, ולכן צריך לברך ברכה ראשונה בספר תורה פתוח ולא סתום... (וכן) לפי עניות דעתי נראה הגון שיהא פתוח בשעת ברכה לגמרי, ולא יהפוך פניו כלל, דכך הוא דעת הפוסקים והגאונים המפורסמים, וכך אני נוהג.''

ג. הכלבו (סי' כ) ובעקבותיו הרמ''א (קלט שם) בדעת ביניים סברו, שיש להשאיר את ספר התורה פתוח, אך יש להטות את הראש מעט הצידה לצד שמאל. באופן זה, מצד אחד הספר נשאר פתוח, ומצד שני לא יבואו לטעות ולחשוב שהברכות כתובות בפנים. המשנה ברורה (שם, יט) כתב שבמקום להטות את הראש, שנראה כזלול בספר התורה, יעצום המברך את עיניו.

חג שמח! קח לקרוא בשולחן החג, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...