"וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה" (דברים לג,ז). 'ד"א: "וזאת ליהודה" – מלמד שנתפלל משה על שבטו של שמעון. אמר לפניו: רבש"ע, כל זמן ששבטו של שמעון שרוי בצער – אתה מעלה אותו מתוכה. אל עמו תביאנו - שקרבו עמו לברכה, שנ' (שופטים א) "ויאמר יהודה לשמעון: אחי עלה אתי בגורלי, ויפלו חבלים מנחלת בני יהודה לנחלת בני שמעון"' וכו' (ספרי). ' … ד"א שמע ה' קול יהודה - כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקו א"י נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה, שנאמר "מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון" (ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפ"ע שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, כ"כ באגדת תהילים)' (רש"י). שמעון לא קיבל ברכה ע"י משה, ולכן רמז עליו בברכה ליהודה. למה שמעון לא קיבל ברכה? רש"י הביא מהמדרש שזה בשל חטא בנות מואב. האבן עזרא אומר: 'ולא הזכיר שמעון – בעבור בעל פעור, כי העובדים היו שמעונים, ומספרם לעֵד; גם נשיאם. או הלך על דרך יעקב , שלא בירך שמעון ולוי. ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו; ולא היה בשבט שמעון גדול ממנו' (ראב"ע פס' ו). ההסבר הראשון הוא כמו שמביא רש"י בשם המדרש – בשל חטא בעל פעור ('ואחד עשר שבטים בירך ולשבט שמעון לא בירך, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים. אמר ר' יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: אף על פי כן טפלו עם יהודה, שנאמר (יהושע יט ט) "מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון"' [מדרש תהלים צ,א]), והטעם השני שמשה בירך ע"פ ברכת יעקב וכו'. הרמב"ן חולק על הטעם של חטא בנות מואב ומביא טעם אחר, שבנ”י הם תמיד שנים עשר, ולכן כיון שמנה את יוסף כשני שבטים אז לא מנה את שמעון (ודווקא הוא כיון שלא היו רבים וכן לא קיבל ברכה מיעקב אלא להיפך): ' … והנכון בעיני: כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר, וכך אמר בברכת יעקב (בראשית מט כח) "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר". והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר והזכיר יוסף בשבט אחד, ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים, כמו שאמר (פסוק יז) "והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה" … והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול, ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה, אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל' וכו' (רמב"ן, פס' ו). מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר (ב'תורת המקרא' “וזאת הברכה" אות ב) שמשה לא רצה לברך בסתירה לברכת יעקב שקלל את שמעון ולוי, אלא שלוי מתוך שמסר נפשו על קידוש השם ביטל מעצמו את הארור שנאמר מיעקב, אבל שמעון נשאר כך, ולכן משה לא ברכו בפני עצמו. הרמב"ן אמנם הקשה על שיטת רש"י וראב"ע אולם כיון שהמדרש מביא כמותם נראה לתרץ את קושיותיו, שאמנם מצינו שמבנימין נחסרו יותר משפחות משמעון, אולם בכ"ז כיון שבשמעון חטאו יותר אנשים אז זה יותר חמור, ובפרט שנשיא בית אב שבהם עשה דבר חמור ביותר שזה מראה על הציבור שלו שחטאו בצורה חמורה יותר (שהעיז כי היה לו גיבוי מהציבור, וכן הציבור מושפע מראשיו). אמנם מי שנשארו מהשבט לא חטאו בבנות מואב, אולם עדיין לא היו נקיים מזה לגמרי (אולי נמשכו קצת בדעתם אליהן [כעין שאמרו אנשי המלחמה על עצמם שהרהרו], או שרצו לפגוע בפנחס שזה מראה שלא חזרו בתשובה שלמה והתנתקו לגמרי מכל קשר גילוי לחטא בנות מואב, שלכן רצו לנקום בפנחס שפגע במי שחטא, ולא חשבו שטוב מאוד שפגע בשל שחטא זמרי). אולי גם בנוסף היה נזכר על השבט מה שעשה זמרי (שטען) נגד משה ותורתו (סנהדרין פב,א), ולכן היה צריך להראות לכולם שיש לקעקע דבר שכזה, כדי שיהיה חיבור שלם למשה ודבר ה' שעל ידו. ואין זה דומה לנעשה ע"י עדת קרח ובעגל ובמרגלים שבהם היה דבר ניסי (בליעת קרח ועדתו, מיתת המרגלים) או שהבינו שטעו מאוד (כמו בעגל שברחו מיד, וכן במרגלים שנענשו בנדודים במדבר ארבעים שנה כך שהפנימו את חטאם), לעומת בנות מדיין שהתנקמו בהם אבל לא נעשה דבר שקעקע זאת בעומק. בנוסף שאר הדברים היו בתחילת המדבר, שעבר מאז זמן שגרם קצת לשכחת חוזק הדבר (ואף רוב הציבור התחלף עם הזמן, שהאנשים ההם מתו), לעומת חטא מדיין שהיה סמוך לזה ולכן עדיין היה חזק בתודעה והיה צורך להראות את הסלידה מזה (ועוד שבחטאים בתחילת המדבר אפשר קצת למצוא זכות ולומר שעדיין לא התרגלו בדרך ה', אבל בחטא מדיין זה לאחר ארבעים שנה שהתרגלו ללכת אחר ה' ובכ”ז חטאו בזה, ולכן יש להדגיש את הסלידה מכך). משה רמז לברכה לשמעון דרך יהודה, שכיון שהוא המנהיג של ישראל (שבט המלוכה), אז ראוי שדרכו יתגלה יחס לכל ישראל (לכן בספרי על הפס' גם דרשו את הפס' על מלכות יהודה). בנוסף יהודה חזר בתשובה והודה על מעשיו שבא על תמר בזנות, ולכן הוא כעין מכסה על מעשה שמעון שחטא בזנות בבנות מואב, שהוא מגלה על חזרה בתשובה גמורה מחטא כעין זה. שמעון קיבל ברכה וחלק בארץ דרך יהודה, בפשטות זה משום מעלת יהודה כמלכות לכלל ישראל. אולם נראה שיש בזה רמז שהברכה לעם ישראל נובעת מכח החיבור לארץ, שכאן כח הקדושה, כאן עיקר קיום תו”מ (ספרי עקב, מג) וגילוי שם ה' בעולם, ולכן הברכה חלה עלינו מכח חיבור לארץ (שמתגלה בה בשלמות חיבור תורה בבנ”י. לכן מובן שע"פ הראב"ע משה בירך את ישראל ב“וילך משה” וגו' [דברים לא,א. 'ולפי דעתי: כי אז ברך השבטים' וכו'], וע”פ יב”ע: 'ואזל משה למשכן בית אולפנא', שהלך למקום לימוד התורה, שביחד יוצא שבכח התורה ברכם, ועיקר התורה זה בארץ; ולכן בדבריו אומר: “ … וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה” וגו' [פס' ב], שאילו היה עובר היה מברכם שם בחיבור לארץ, אבל כיון שלא עובר אז מברכם כאן מכח שיכנסו אח”כ לארץ, ולכן בדבריו מברכם ומעודדם לכניסה לארץ [פס' ג-ו]). ע"פ זה אפשר שכיון שיעקב קבע ששמעון לא יקבל חלק בארץ מעצמו (“אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל” [בראשית מט,ז]) ולכן קיבל דרך יהודה, אז גם את הברכה אליו נתן משה דרך יהודה. אמנם גם ללוי לא ניתנה נחלה בארץ, אולם כיון שהם מופרשים לגמרי מהעולם לעבודת ה' ולא קיבלו חלק בארץ כלל, אז הם קיבלו ברכה מצד התייחסותם לה' בלבד כמנותקים מהעולם; אולם נראה שאף להם הברכה נשפעת דרך הארץ, מכח ערי הלויים שקיבלו, אלא שכיון שהם כמנותקים מנחלת הארץ אז במה שקיבלו נעשה כמקור מספיק לקבל ברכה.