ביוה"כ אומרים את תפילת 'כל נדרי': 'ליל יום הכיפורים נוהגים שאומר שליח צבור: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", ונוהגים שאומר "כל נדרי" וכו', ואחר כך אומר "שהחיינו" בלא כוס. (שו"ע או"ח סימן תריט סעיף א). תפילת כל נדרי היתה בויכוח גדול בימי הגאונים, ראה בהרחבה ב'מועדי ישראל' – 'תפילת כל נדרי בפולמוס הדורות', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א. אלא שלכאורה צריך להבין מה השתנה, מצד הזמנים, שבהלכה שמופיעה בגמ' נאמר שעושים בר"ה: 'והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל' (נדרים כג,ב), אז למה שינו ליוה"כ? מרן שר התורה הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א מסביר שביוה"כ יש את שיא שלוש הקדושה בעולם (קדושת מקום, זמן ואדם), וקדושת האדם תלויה בשמירת פיו, שבחילול נדרים ושבועות עושה פיו חולין: "לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל,ג). "לא יחל דברו" – כמו: לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין' (רש"י [ובתוספתא נדרים]), ולכן ראוי כך לפתוח את יוה"כ. אלא שלכאורה אם זה כך אז למה לא עשו כך גם בגמ'? אלא שבגמ' (כהשלמת דברי המשנה) מדובר על האדם הפרטי שרוצה שלא יחול עליו נדר, ולכן העצה היא לעשות זאת בר"ה כיון שזהו תחילת השנה, שכך זה בצורה ישרה ומתוקנת כפתיחת השנה שיחול על כל השנה, שזהו זמן מוגדר. אבל זה לא נאמר כעניין של תיקון בשל הימים הנוראים, שלזה עדיף ביוה"כ. אולי אפשר להוסיף לדבריו (אין ספק שדבריו זהו הפשט האמיתי) עוד כמה דברים: השו"ע מביא שמתחילים: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", שמתירים להתפלל עם מי שעבר על גזרת ציבור או שנידוהו בשל עבירותיו (מ”ב); לכן כיון שאנו אומרים כעין ביטול לדברנו (שנידוהו) אז על הדרך גם מתירים עוד עניינים של דיבור, שזהו התרת נדרים ושבועות (ועוד שזה נעשה כדי שנוכל להתפלל אתם, כדי לצרף מפושעי ישראל בתענית, ולכן כיון שזה עניין ששורשו בדיבור-תפילה אז גם ממשיכים לעניין נדר ושבועה שהוא בדיבור). אולי ראו חשיבות להתיר נדרים בימי הדין, ולכן בער"ה עשו התרת נדרים וביוה"כ כל נדרי – כמו שאנו נוהגים לעשות. אולם כיון שהגאונים חלקו על כל נדרי משמע שלא היו נוהגים לעשות התרת נדרים בער”ה (או שבזה הקלו יותר כיון שעושים זאת בשלושה כעין בי"ד; אולם זה דחוק ביותר). ע"פ שיטת רס"ג שהתפילה מיועדת על נדרי הציבור, אולי תיקנו דווקא ביוה"כ כיון שבר"ה ובעשי"ת בשל חרדת ימי הדין היו אוסרים על עצמם דברים, ולכן ביוה"כ היו מבטלים (וסמכו שכיוון שזה בתחילת יוה"כ אז לא יבואו לאסור על עצמם באותו יום – כך שלא יאסרו ביוה”כ, ובפרט שהם מתענים ולכן לא מרגישים צורך לתוספת איסור על עצמם בשביל כפרה). עוד אפשר ע"פ שיטת רב האי גאון שזה מיועד לכפרה אם עבר בשגגה או אונס, אז זה מתאים ליוה"כ שהוא יום של סליחה וכפרה, ומתפללים בו הרבה למחילה, ולכן דבר של מחילה (ועוד בדבר חמור כנדרים ושבועות) ראוי לעשות במיוחד ביום זה. אולי גם כיון שלכתחילה ודאי שעל האדם לקיים את נדריו, לכן נהגו לתת זמן כדי שתוך כדי שהאדם יפשפש במעשיו במשך עשי"ת הוא גם יחפש האם נדר נדר או שבועה והאם יכול לקיימו, ורק אם לא נזכר או שכבר לא יכול לקיימו, אז עושים התרה להם, ולכן תיקנו זאת ביוה"כ. אולי חששו שהאנשים יבוא לזלזל בנדרים (כמו שטוענים הגאונים, וכן בגמ': 'תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים' [נדרים שם]), לכן קבעו זאת דווקא בתחילת יוה"כ שאז אדם נזהר מאוד במעשיו (ועוד אחרי שעשה וידוי במנחה) ונזהר שלא להיות בקלות ראש, ולכן לא יבוא לזלזל בהלכות נדרים, אלא יראה זאת כביטוי לחומרת הנדרים שלכן צריך להתירם במיוחד כפתיחה ליוה”כ (ולא בר”ה שאז שמחים ועלולים להגיע לקלות ראש בזה). אולי רצו להתיר נדרים שזה חמור ביותר, ולכן רצו שיחול על כולם, ולכן העדיפו לעשות זאת ביוה"כ שאז אנשים באים להתפלל, אפילו אותם הרחוקים ביותר (כמו שגם רואים בימנו); לעומת ר"ה שהרחוקים ממצוות לא באים או שבאים רק לשמוע שופר ולא מתייחסים לתפילות הנאמרות. אולי כיון שהיו נוהגים שנודרים תעניות בעשי"ת אז היו נכשלים בזה אנשים, ולכן דווקא ביוה"כ היו עושים כפרה לזה (כבפרט לשיטת רס"ג שזה לכפרה על שגגות ואונס). אולי בפשטות זה התקבע אצל האנשים הפשוטים ביוה"כ כיון שאז צמים, ולכן ראו בזה כרמז לשמירה על הפה ולכן חיברו זאת גם לדיבורם היוצא מהפה. אולי כיון שעל המשנה על התרת נדרים בר"ה אומרת הגמ': 'רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא. אמר ליה רבא: תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, ואת דרשת ליה בפירקא?' (שם), אז כיון שלא רצו שיראה בזה כעין סתירה ישירה לנאמר בגמ' (שאומרת שצריך להזהר מפרסום ההלכה הזו ברבים, וכאן זה תפילה שנאמרת ברבים), לכן דחו זאת ליוה"כ (אע”פ שמצד הבעייתיות של זלזול כשנאמר ברבים זה אותו דבר, בכ”ז כיון שזה נאמר מפורשות על הדין שדובר על ר”ה אז דחו ליוה”כ). אולי בהתרת נדרים יש בזה פגיעה באנשים שנדרו להם, ובהתרת נדרים יוצא שאנו מוחלים, ולכן ראו בזה ביטוי שכמו שאנו מוחלים כך גם שה' יסלח לנו, כמו שממשיכים ואומרים בתפילה: 'וכן אומר השליח ציבור שלש פעמים "ונסלח לכל עדת" וגו', והקהל אומרים שלשה פעמים "ויאמר ה' סלחתי כדבריך"' (שו"ע שם; ברמ"א). בנוסף ביוה"כ אנו מתעלים להיות כעין מלאכים, וכך גם מגלים בתפילה: 'בליל יום הכיפורים ומחרתו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם' (שם,ב), 'משום שבכל השנה אומרים אותו בלחש מפני שמשה גנבה ממלאכי', אבל ביו"כ גם ישראל דומין למלאכים (טור)' (מג"א). לכן צריך אז במיוחד לתקן את הדיבור, כדי שפינו יהיה מתוקן כעין מלאכים (ועוד שכדי לעלות בקדושה מגשמי לרוחני יש חשיבות במיוחד לדיבור שהוא מקשר ביניהם, וכך כשמתקדש מושך אחריו את הגוף הגשמי לקדושה [השל”ה], ולכן ביוה”כ שאנו מתקדשים כמלאכים יש חשיבות מיוחדת לדיבור, ולכן מתירים אז את הפגם מעוון נדרים, שנדר בדיבורו). אולי כיון שנהגו לעשות כפרות בתרנגול, שהוא נקרא גבר (כעין אדם), כדי לכפר עלינו, אז יכול היה להיות כעין קטרוג ח”ו, במה אשם התרנגול שהוא נשחט לכפרה עליו? אלא התשובה היא שהאדם הוא בדרגת מדבר ולכן הוא מעל התרנגול שהוא בדרגת חי; ולכן אז צריך במיוחד לתקן את הדיבור כדי להראות שאנו ראויים לכך בהיותנו בדרגת מדבר (אחרת אנו פחותים אפילו מחיה, שכשנופלים אז יורדים נמוך יותר). לכן מקפידים ביוה”כ לעשות התרת נדרים כדי לתקן את עניין הדיבור שבנו. אולי גם המקור בתורה על נדרים זהו בפרשת נדרים (במדבר ל) ושם נאמר בהתחלה: “וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'” (שם,ב), '"ראשי המטות" – חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל' וכו' (רש"י [ובדומה נאמר בספרי זוטא ובילקו"ש]). לכן כיון שבנדרים נאמר על סדר לימוד התורה בישראל, לכן ביוה"כ שהוא היום בו קיבלנו את התורה, שמשה הורידה אלינו מסיני [ובכך אנו יכולים ללמוד תורה] (ולכן נקבע יוה"כ ביום זה לסליחה וכפרה [תענית ל,ב]), יש חשיבות מיוחדת לדיני נדרים; שראו כרמז שאז ראוי לגלות תיקון לנדרים, שיש בזה עומק חשוב לכפרת יוה”כ.