בשמיני עצרת נקבע שמחת תורה (שו"ע סימן תרסח-תרסט). אולם מדוע קבעו כך, מה המיוחד ביום זה שלכן היה ראוי להפכו ליום של גמר התורה? מביא כף החיים: 'ומה שמסיימים ומתחילין התורה ביום אחרון דסוכות ולא בר״ה שהוא יום א׳ מן השנה הוא ג״כ להטעות את השטן שלא ידע מתי יהיה ר״ה שהוא יום הדין ולא יקטרג על ישראל וכיון שנדחה הסיום וההתחלה מיום ר״ה דחוהו עד כלות כל הימים טובים כדי שלא יצטרכו להפסיק בפרשיות של היו״ט. לבוש שם. והש״ץ שם דף רצ״ג ע״ב כתב הטעם דביום זה קורין פ׳ וזאת הברכה לפי שהוא סוף כל המועדות חותמין בברכת משה רבינו שבירך את ישראל וגם על שם ששלמה המלך בירך את ישראל בשמיני של חג שנאמר ויברך את כל קהל ישראל וכו׳ לכן קורין בתשיעי ספק שמיני (בחו״ל) הברכה שבירך משה את ישראל עכ״ל'. מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר ('מועדי ישראל', 'שמחת תורה בא”י ובבבל...') שזה קשור עם חודש תשרי שהוא זמן בריאת העולם, והעולמות מתחדשים אז, ולכן אנו קוראים את פס' בראשית, וכן ביוה"כ קיבלו את התורה (הלוחות) לידנו. אולי אפשר בפשטות שזה התגלגל בעקבות תקנת עזרא: 'תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה' (מגילה לא,ב). לכן כיון שבסמוך לשמ"ע יוצא סיום התורה, אז רצו לעשות בחג כדי לתת לו צביון מיוחד, שהרי אין לשמ"ע שום הלכה מיוחדת שמייחדת אותו (למעט שהוא יו"ט), לכן קבעו בו את גמר התורה והשמחה בזה; אולי גם העדיפו שלא יהיה בשבת כיון שזה מקשה על ההתנהגות הרגילה והקבועה שבשבתות; ועוד שבחג יש דין שמחה (לעומת שבת שהיא עונג), ולכן עדיף לגלות את השמחה בסיום התורה בחג שיש בו עניין של גילוי שמחה. אולי אפשר שזה כעין המנהג: 'ויש שנהגו כשהיו יוצאים מן הסוכה היו אומרים: יהי רצון שנזכה לישב בסוכה של לויתן (כל בו)' (שו"ע סימן תרסז), שיש בנו רצון שנזכה כהמשך מהסוכה לזכות לסוכת עורו של לויתן; אלא שלא כל אחד זוכה לזה, אלא: 'ואמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנא' (איוב מ, לא) "התמלא בסוכות עורו"' וכו' (ב"ב עה,א). לכן כדי שנחשב צדיקים אנו מראים שאנו מחוברים לתורה, שזה ע"י ששמחים בתורה, ואף מסיימים ומתחילים אותה שבזה כעין חיבור לכל התורה. לכן ראוי לעשות מיד בסמוך לסוף סוכות שמחת תורה. אולי גם רמזו שביוה"כ ירדו הלוחות, ומאז מחשיבים יום כחיבור לכל שבט (מעין שבחנוכת המזבח הקריבו בכל יום נשיא שבט אחד), ולכן לאחר י"ב ימים חוגגים את התורה בחיבור לכל ישראל יחד. אולי אפשר כרמז-דרש למנהג שמחת תורה, שלמדו לשמחה בסיום תורה מהנאמר אצל שלמה: ' … מיד: "ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה', ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו”. אמר רבי אלעזר: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה' (שהש”ר א,ט). ולאחר הפס' הזה נאמר על סיפור שתי הנשים והתינוק: “אז תבאנה שתים נשים זנות אל המלך ותעמדנה לפניו” (מלכים א ג,טז) ובדבריהן אומרות: "אין זר אתנו בבית זולתי שתים אנחנו בבית” (שם, יח); ובזה אולי רמז "אין זר אתנו בבית", אבל בשאר המקומות יש גם אחרים; ומדוע היתי חושב שלא יהיו? כיון שאין בבית אנשים - כיון שישנים בסוכות, כעין רמז “שתים אנחנו בבית” שהנשים (שזהו שתים – לשון נקבה) הם שבבית ולא הגברים, כיון שישנים בסוכות. ממילא עכשיו הגברים חזרו לבתים, ודווקא אצלם לא היה מי שיחזור. כך שזה רמז לשמ”ע שאז חוזרים הביתה מהסוכה, וזהו “אז תבאנה” (שזה כהמשך קשר לפס' מקודם) שזה קשור לשמחה לגמרה של תורה, שזהו בשמ”ע (כמובן שזה רק רמז דרשני ולא פשט). או שאפשר רמז שנאמר על שמחה בירושלים לפני ארון הברית והקרבת קרבנות, ולכן מזכיר את השמחה שבחנוכת הבית, שהוא נעשה משבוע לפני סוכות, ונשארו עד לאחר סוכות, ונאמר "וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם לאהליהם שמחים וטובי לב על הטובה אשר עשה ה' לדויד ולשלמה ולישראל עמו" (דה"י ב ז,י); ' … שמחים מוסב על אשר אמר ה' לדוד, שקיים מה שנדר לשלמה שבחר בו מכל אחיו כי חכם הוא' (רש"י). הרי שהלכו לאחר שמ"ע שבו היו בירושלים, ונאמר (כשהלכו) ששמחו על חכמת שלמה, שזה כעין כמו הפס' במלכים ששלמה שמח שנתנה לו החכמה, שכך רומז על שבשמ"ע היו יחד ושמחו על חכמת שלמה (שמן הסתם היתה גם אז כמו שהתגלה בסמוך לו, שהתוודהו לחכמת שלמה בהיותם בירושלים, ולכן שמחו בחזרתם), ולכן זה כעין שמחת שלמה על חכמתו בירושלים, ולכן כמו שדרשו על שמחת שלמה שזה מלמד על גמרה של תורה, כך רמז שבשמ"ע ראוי שמחה לגמרה של תורה. עוד נראה שבסוכות נידונים על המים: 'ובחג נידונין על המים' (משנה ר”ה א,ב), ולכן מזכיר את התורה שנמשלה למים (ב”ק פב,א); ובלי מים אין חיים, כך רמז שבלי תורה אין חיים, שרשע נחשב כמת ('רשעים שבחייהן קרויין מתים' [ברכות יח,ב]). לכן היה ראוי להעשות בסוכות, אלא שכיון שבסוכה התנאים הפיזים לא נוחים, ולכן קשה יותר לשמוח לגמרי עם התורה בשלמות, לכן קבעו בסמוך לזה, מיד בחג בסוף סוכות (ויש בו גם קצת קשר לסוכות – בתשלומי חגיגה [חגיגה ט,א]). אולי גם בסוכות אנו תחת צל השכינה, ולכן מרמזים כשיוצאים מהסוכה שאנו ממשיכים את החיבור לשכינה עלינו גם בבית, שזה ע”י התורה, ולכן אז מסיימים ומיד מתחילים שוב ושמחים בתורה, להראות את דבקותינו בה. אולי גם חג סוכות קשור לאסיפת השפע שניתן לנו (“חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך … כי יברכך ה' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך" [דברים טז,יג-טו]), לכן מחברים מיד לשמחת תורה, ובפרט קוראים את ברכת משה “וזאת הברכה”, לומר שאחרי כל השמחה על הברכה שניתנה לנו, אנו מדגישים ומחדדים שכל הברכה שנתנה לנו זה בזכות החיבור לתורה. אולי אפשר גם שבהו”ר נמסרו הפתקים לשליחים, וכביכול נגמר הדין לגמרי, לכן עכשיו באים עם כח של חיבור חדש לתורה, שמתחילים מחדש עם כח לתוספת ממה שלמדנו קודם, וזה יחד עם שמחה בתורה עם כח הרבים שמתאחדים יחד, שכך גם אם ח”ו נמסרו גזרות רעות, אנו שוברים אותם ומביאים שפע ברכה.