'רב כהנא הוה קמזבין דיקולי. תבעתיה ההיא מטרוניתא. אמר לה: איזיל איקשיט נפשאי. סליק וקנפיל מאיגרא לארעא; אתא אליהו קבליה. אמר ליה: אטרחתן ארבע מאה פרסי. א"ל: מי גרם לי - לאו עניותא?! יהב ליה שיפא דדינרי' (קידושין מ,א). מה העניין שאליהו היה במרחק ארבע מאות פרסי? הרי ברור שאליהו לא הלך ברגל אלא זה עניין שמרמז בדבריו, שהרי בהיותו רוחני לא באמת משנה לו המרחק; אז מה בא לרמז בזה? נראה שבא לרמז על דבר שמצינו שגודלו ארבע מאות פרסה, שזהו א"י: 'ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה היא' (רש"י; במדבר יג,כה [וכן מצינו בגמ' על שהארץ שהזדעזעה ארבע מאות פרסה: 'ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה' {מגילה ג,א}. 'נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה' {בסוטה מט,ב}, שמשמע בפשטות שזהו גודלה של א”י]). שרמז לו אליהו שהטריח אותו קשה בכדי להצילו (שהרי צריך להוכיח בשבילו זכות גדולה כדי להצילו, ועוד לעשות זאת בצורה של כעין נס שזה לא הדרך הרגילה במציאות, ולכן אין זה נעשה בקלות), וכדימוי אמר בצורה של מרחק שמזכיר את א"י, לומר שכח ההצלה נובע מכח א"י, שכאן ה' משגיח במיוחד ("ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה" וגו' [דברים יא,יב]), וכאן יש כח לאריכות חיים: 'אמרו ליה לר' יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא!' וכו' (ברכות ח,א). לכן כדי להצילו להמשך חיים השתמש בגילוי קדושת א"י, ולכן התבטא בצורה שכזו. מעניין שבשלושת הסיפורים שמובאים בגמ' על הצלה של חכמים בהקשר למצוות, מדובר בחכמים הקשורים לא”י: רבי חנינא בר פפי היה אמורא בא"י, רבי צדוק היה תנא (שחי בא"י), ורב כהנא עלה בשלב מסויים בחייו לא"י (מנחות כג,ב. גיטין פד,ב; ברש”י ד”ה 'דילכון') [לא ברור האם הסיפור כאן היה בארץ או בבבל; אולם מכך שמי שתבעתו לחטא היתה 'מטרוניתא' שבדר”כ זהו גבירה רומאית, משמע קצת שזה היה בארץ]. אולי בכוונה הביאו סיפורים דווקא עליהם (אע"פ שלכאורה היו עוד סיפורים, שהרי אומרת הגמ': 'כגון רבי צדוק וחביריו', משמע שהיו עוד סיפורים. אמנם אפשר שהכוונה למי שעושה כמותו ולא שהיו עוד סיפורים כאלו, או שהכוונה לרחב"פ ור"כ), כדי לרמז שכח ההצלה קשור לכח קדושת א"י; להבדיל מחו"ל שהגלות במהותה היא צרות ורעות לישראל. בנוסף עיקר קיום התורה היא בארץ (ספרי "עקב", מג), ולכן כאן ראוי לגלות את ההשפעה של המצוות על המציאות. אולי אפילו אליהו עצמו קשור לגילוי א"י, שהרי הוא עתיד להכריז על ביאת המשיח שהוא קשור לגאולה לא"י. וכן הוא יביא שלום בעולם (עדויות ח,ז) שזהו מעלת א"י, כמו שמתגלה בחכמי א"י שנוחים זה לזה בהלכה ('(זכריה ד, יד) "ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העומדים" וגו' "ושנים זיתים עליה". "יצהר" - אמר רבי יצחק: אלו ת"ח שבא"י, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית. "ושנים זיתים עליה" - אלו ת"ח שבבבל, שמרורין זה לזה בהלכה כזית' [סנהדרין כד,א]). בנוסף אליהו היה נביא (ופעל בא"י ועלה לשמים בא"י), וכח הנבואה קשור לא"י ('תֵּדַע שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית בְּחוּצָה לָאָרֶץ' וכו' [מכילתא "בא", מסכתא דפסחא, פתיחה), שכך כח אליהו להצלה מגיע מכח גילוי א"י. ממשיכה הגמ': 'רמי ליה רבא לרב נחמן: תנן: (משנה, פאה א, א) אלו דברים שאדם עושה אותן ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא; אלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם. בכיבוד אב ואם כתיב (דברים ה, טו) "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך”. בגמילות חסדים כתיב (משלי כא, כא) "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד”. ובהבאת שלום כתיב (תהלים לד, טו) "בקש שלום ורדפה", וא"ר אבהו: אתיא רדיפה רדיפה, כתיב הכא "בקש שלום ורדפהו", וכתיב התם "רודף צדקה וחסד". בתלמוד תורה כתיב (דברים ל, כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך"' וכו'. אולי זה קשור לנאמר מקודם שאליהו נתן לר"כ כלי של דינרים, והסמיכה הגמ' לומר שזה ניתן לו כפירות של המצוות ולא כשכר להם (אמנם אין זה מאותם הדברים שמנויים כאן, אבל ניתן לו באופן חריג שלא כדברים אלו שזהו שכרם הרגיל; שהוסמך לומר שגם מה שניתן לו זה לא בא על חשבון זכויותיו, על הקרן, אלא כפירות). נראה שגם בזה זה מכח א"י בה ה' נותן לנו כל טוב (כמו שמבטיחה התורה שאם נשמור את מצוות ה' אז הארץ תיתן פירותיה בשפע וכו'), ומכח א"י נמשך גם לחו"ל זכות לטוב [מעין הנאמר: ' … ומה תלמוד לומר "ארץ ה' אלקיך דורש אותה”? כביכול אין דורש אלא אותה, ובשכר דרישה שהוא דורשה – דורש כל הארצות עמה' (ספרי עקב, מ)]. (כעין הצלה שמקורה ועיקרה בא"י, ומשפיעה מכאן גם לחו"ל). לכן בפס' שמביאים נאמר או נרמז על א"י: בכיבוד הורים נאמר "למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך". בהבאת שלום נאמר בפס' "בקש שלום ורדפהו. עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם. פני ה' בעשי רע להכרית מארץ זכרם" (תהלים לד,טו-יז), שנרמז שה' משגיח על הצדיקים ושומע שועתם, וממילא גם נותן להם כל טוב למלא חסרונם (כמו שנלמד בג"ש), לעומת הרשעים שזה להיפך, ועליהם נאמר לשון "ארץ", כרמז שבהיפוך יש כח לטובה מהארץ, מארץ הקדושה שמשפיעה טוב שזוהי א"י. ויש בין הבאת שלום וגמ"ח ג”ש לחברם, אז זה מרמז גם עליו (אולי גם נרמז שמקבל כבוד, ובהיותנו בגלות תחת יד האומות אין לנו כבוד, כך שהכבוד בשלמות יכול להיות רק בא”י, ולכן גם שאר הדברים שנאמרו יחד מקורם מא”י). על ת”ת נאמר "כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם” שזהו א”י. שכך מרמז שכל הטובה בעולם מקורה בא"י, וממילא גם ההצלה מרעה קשורה לא"י, וזהו שאליהו הציל ממוות ומעוני (ע"י שפע טוב) את ר"כ, זה קשור לכח א"י, ולכן זהו שבא מארבע מאות פרסה.