בס''ד    פרשת האזינו: האם מותר לומר "ברוך הוא וברוך שמו" בברכה שיוצאים בה ידי חובה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה: ''כִּ֛י שֵׁ֥ם יְקֹוָ֖ק אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵא-לֹהֵֽינוּ'', פסוק שיש הנוהגים לאומרו לפני תפילת שמונה עשרה של מנחה. הטעם שדווקא לפני מנחה אומרים פסוק זה ולא לפני שאר תפילות, ביאר הטור (או''ח קיא), שבעיקרון אמירת פסוק לפני התפילה מהווה הפסק, לכן רק במנחה שלא צריך לסמוך גאולה לתפילה יש לומר פסוק זה.

אם כן, מדוע מותר לומר "ה' שפתי תפתח" בשחרית ובערבית, והרי לכאורה גם אמירה זו מהווה הפסק? הטור יישב על פי דברי רב אשי בגמרא במסכת ברכות (ט ע''ב), שכיוון שאמירה זו תיקנו חכמים לאומרה באופן קבוע, היא נחשבת כבר כחלק מהתפילה, ולא כהפסק בין גאולה לתפילה. ובלשון הטור:

''ויש נוהגין לומר קודם פסוקים כגון שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו, כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, ואין לאומרם דהוי הפסק, אבל ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך לא הוי הפסק, דאמר רבי יוחנן בתחילה הוא אומר ה' שפתי תפתח, כיון דתקנוהו רבנן בתפילה כגאולה אריכתא דמיא. אבל במוסף ומנחה אם ירצה לומר פסוקים, יאמר.''

מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו", נדרשות הלכות רבות, כמו ברכת הזימון וברכת התורה. השבוע נעסוק בהלכה נוספת, והיא אמירת "ברוך הוא וברוך שמו" לאחר שמיעת "ברוך אתה ה'..." וברכת כהנים. נראה את מקור אמירה זו, האם חובה לאומרה, והאם יש לאומרה גם בברכה בה השומע מתכוון לצאת ידי חובה בברכת האומר, כמו בברכת השופר והמגילה.

הבו גודל לאלוקינו

כאמור, הגמרא במסכת יומא (לז ע''א) דורשת מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו", שבשעה שמזכירים את שמו של הקב''ה יש לרומם ולשבח ('הבו גודל'). חנניה אחיינו של רבי יהושע גם למד דין זה, אך מפסוק בספר משלי (י, ז) "זכר צדיק לברכה". דהיינו, כאשר מזכירים את שמו של צדיק העולמים, יש לתת ברכה.

רוב הראשונים לא הביאו גמרא זו להלכה. הטור (או''ח קכד) לעומת זאת הביא עדות על אביו הרא''ש, שבעקבות הגמרא, לאחר ששמע שם ה' נהג לומר "ברוך הוא וברוך שמו". עם זאת יש העירו (מעיין, 215), שכנראה הרא''ש לא חידש מנהג זה, וכבר הרוקח למד מהמילים בתפילת עלינו לשבח "לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא", שיש לשבח את שם ה' בנוסח זה. ובלשון הטור:

''ושמעתי מאבא מורי, שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו. וזהו שאמר משה רבינו כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-להינו. ועוד אפילו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו, שנאמר זכר צדיק לברכה עד כאן.''

א. למעשה השולחן ערוך (קכד, ה) הביא את דברי הרא''ש להלכה, וכתב שעל כל ברכה שאדם שומע בכל מקום יש לענות ברוך הוא וברוך שמו. ב. לעומת זאת מובא בשם הגר''א (מעשה רב אות מג) שנהג שלא לומר ברוך הוא וברוך שמו בתפילת שמונה עשרה, שמא לא יספיק לענות 'אמן' על ברכת החזן, או מחשש שיפסיד שמיעת חלק מהברכות.

חובה או רשות

נראה ברור שלדעת הגר''א אין חובה לומר ברוך הוא וברוך שמו, ונחלקו שאר האחרונים האם מדובר בחובה גמורה או ברשות:

א. הראשון לציון (ברכות סג ע''א) סבר, שגם לדעת הרא''ש אין מדובר בחובה גמורה, אלא במידת חסידות, ולראייה שהרא''ש לא הביא הלכה זו בפסקיו, אלא רק הבן שלו, הטור, העיד שכך היה עושה. כך עולה גם מדברי המגן אברהם (קכד, ט) ואחרונים רבים נוספים, אשר פסקו שאין לומר ברוך הוא וברוך שמו בקטעים שבתפילה בהם אין להפסיק (לדוגמא בפרשיות קריאת שמע).

בטעם הדבר שמדובר במידת חסידות ביאר הראשון לציון, שהגמרא במסכת יומא הכותבת שיש 'לתת גודל לאלוקינו', דנה רק בהזכרת השם המפורש, הנאמר ביום כיפור. לכן הגמרא מתנסחת בלשון כי שם ה' אקרא, שמשמע בקול גדול, וכאופן שהיו אומרים את שם ה' במקדש. הרא''ש אמנם הרחיב את החיוב לשאר ברכות, אך גם הוא לא התכוון שיש בכך חובה. ובלשונו:

''ומשנת חסידות שנה הרא"ש, ולא הורה כן בהוראותיו דאין לה עיקר מהגמרא... וההיא (ביומא) מיירי (= מדובר) בשם המפורש, דעל זה קאי כי שם ה' אקרא. ולזה דקדק לומר שם גם אמר לשון קריאה, לפי שהזכרתו בקול גבוה וכמו שכתב הרמב"ם... אלא לחששת הפרוצין חזרו לאומרו בקול נמוך.''

כהבנה זו פסק גם הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או''ח ב, צח), וכך ביאר את מנהג העולם לא לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' על ברכה ששומעים, למרות שכפי שנראה להלן, לכאורה לכולי עלמא יש לענות על ברכות מעין אלו, כי מחמת כך שלא מדובר בחובה גמורה אלא בהנהגה טובה, לא הקפידו לענות על כל ברכה.   

ב. הפרי חדש (קכד, ה) והרב משאש (קול תורה, תשנ''ב) חלקו וכתבו שמדובר בחובה גמורה, וכפי שניתן להבין מלשון השולחן ערוך. כך נראה שנקט גם בספר חמדת ימים (ג, עג) המלקט הנהגות מאת האר''י ותלמידיו, שכן הביא שבווידוי ביום כיפור יש להתוודות על כך שלא ענו "ברוך הוא וברוך שמו" אחרי אמירת שם ה', שכן סודה של אמירה זו גבוה, ובפשטות הבין שמדובר בחובה.  

סוגי ברכות

לסוברים שיש לומר "ברוך וברוך שמו", האם כך צריך לעשות על כל ברכה? גם בשאלה זו נחלקו האחרונים:

א. הרב עזריה יהושע (מובא בכנסת הגדולה או''ח קכח) סבר, שרק כאשר שומעים ברכה של ממש יש לומר, אך כאשר לדוגמא הכהנים מזכירים את שם ה' בברכת כהנים, אין להזכיר. ראייה לכך הביא מלשון הטור, שכאשר הביא מנהג אביו לומר "ברוך הוא וברוך שמו", כתב שהיה אומר נוסח זה 'על כל על ברכה וברכה שהיה שומע', משמע שדווקא על הברכות יש לומר.

ב. הכנסת הגדולה (שם) חלק וטען, שיש לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' גם על שם ה' שבברכת כהנים, למרות שלא מדובר בברכה.

ונימק, שכיוון שהפסוק שהביא הטור למנהג אביו הרא''ש הוא "שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו", משמע שעל כל שמיעת שם ה' יש לומר, ולאו דווקא בברכות. עוד הביא ראייה מכך שהטור כתב שגם כאשר מזכירים צדיק יש לברכו, והרי אמירת שם הצדיק לא נאמרת בתוך ברכה.

גם הרב שלמה בן עזרא (שם) פסק כך, והביא ראייה מהמשניות במסכת יומא וסדר העבודה, שם מובא שכאשר העם היו שומעים את שם ה', היו נופלים על פניהם ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". והרי המשנה במסכת יומא דנה בווידוי שאמר הכהן הגדול על הפר ולא בברכה.   

הפסק בברכות

הגמרא במסכת ברכות (מ ע''א) כותבת, שלמרות שבדרך כלל אסור להפסיק בדיבור בין ברכה על מאכל לבין האכילה, או בין ברכה על המצווה לבין קיומה, אם הדיבור נחשב צורך הברכה, אין באמירתו הפסק. לכן לדוגמא, מותר לומר בין ברכת המוציא לאכילת הלחם 'הביאו מלח', כיוון שאמירה זו נחשבת צורך הברכה ואין בה הפסק (או היסח הדעת).

לעומת זאת כאשר מדובר באמצע הברכה, פסק הביאור הלכה (סו, ד''ה לקדיש) שאין להפסיק אפילו בדיבור שיש בו צורך, כיוון שהדיבור באמצע הברכה מחלק אותה לשניים, ושם ה' שנאמר בתחילת הברכה לא חל על סוף הברכה. נחלקו האחרונים, האם כאשר שומעים ברכה ומתכוונים לצאת בה ידי חובה (לדוגמא בקריאת מגילה), מותר לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' בשמיעת שם ה':

ברכה שיוצאים בה ידי חובה

א. המעשי רקח (ברכות א, יא) והרב משאש (קול תורה, תשנ''ב) סברו שיש לענות גם על ברכה שיוצאים בה ידי חובה, וכן מנהג מרוקו. ונימק הרב משאש, שכיוון שכפי שראינו לעיל לדעתו אמירת שבח אחרי שמיעת שם ה' היא חובה, ממילא אין באמירה זו הפסק. ובעוד שהמברך יוצא ידי חובת השבח בכך שאומר ''ברוך אתה ה''', השומע יוצא ידי חובת השבח באמירת ברוך הוא וברוך שמו.

ראייה לפסקם הביאו מלשון הטור והשולחן ערוך, שכתבו שעל כל ברכה וברכה שאדם שומע עליו לענות ברוך וברוך שמו, ומשמע שאין חילוק בין ברכה שמתכוונים לצאת בה ידי חובה, לברכה סתם. עם זאת הוסיף הרב משאש, יש לשים לב שאומר הברכה מחכה לשומע שיגיד 'ברוך הוא וברוך שמו' (וכפי שהקפידו במרוקו), שכן אם לא יחכה, לא ישמע השומע את סוף הברכה. ובלשונו:

''הנה לזה ראיתי במרוקו ובכל מקום שנזהרים הרבה בזה, והמברך ממתין יותר מדאי עד שגומרים הקהל ברוך הוא וברוך שמו, וגם בלילי פסח ושבת שאומרים הברכות בניגון גם השומעים אומרים ברוך הוא וברוך שמו באותו ניגון שאמר המברך, והוא ממתין עד שגומרים הניגון ואז גומר הברכה וליכא (= ואין) שום חשש כלל.''

ב. שולחן ערוך הרב (קכד, ב) והרב עובדיה (חזון עובדיה ב', עמ' יט), חלקו וסברו שאין לענות "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכה שמתכוונים לצאת בה ידי חובה, והעונה כך נחשב כמפסיק באמצע הברכה. ונימק הרב עובדיה, שגם אם אמירת שבח אחרי שם ה' היא חובה, הרי השומע יוצא ידי חובת השבח כאשר הוא שומע את המברך אומר "ברוך אתה ה"[1]. מה עוד שאם יענה, יש חשש שלא ישמע את המשך הברכה ולא יצא בה ידי חובה.

ג. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או''ח ב, צח) גם כן פסק שאין להפסיק באמירת "ברוך הוא וברוך שמו" בשמיעת ברכה שיוצאים בה ידי חובה, אך בעוד שהרב עובדיה חשש לדעות שיוצאים ידי חובה ולכן פסק שאם בכל זאת אמר, בדיעבד לא יחזור ויברך, הרי שהרב משה פיינשטיין פסק שהאמירה נחשבת הפסק גמור, ולכן יש לחזור ולברך. ובלשונו:

''אבל עניית ברוך הוא וברוך שמו שאין על זה שום חיוב אסור להפסיק גם שם, כמו שאסור להפסיק לדברים אחרים אף שהם דברי מצוה, דלא עדיף מלמוד התורה שאסור. ומחמת שאין בזה חיוב לא נהגו לענות על ברכות פרטיות אף כשאין צריך לצאת בהברכה ובצריך לצאת בהברכה לא יצא אם יפסיק בעניית ב"ה וב"ש כמו במפסיק בדברים אחרים.''

ד. החיד''א (ברכי יוסף ריג, ג) במעין דעת ביניים, סבר מצד אחד כדעת הרב עובדיה שאין לענות "ברוך וברוך שמו" באמצע ברכה, ואם בכל זאת ענו אין האמירה נחשבת הפסק, אך מצד שני בעוד שהרב עובדיה פסק שלכתחילה יש למחות באומרים, הוא נקט שאין למחות בהם, כיוון שאין ראיות מכריעות שאכן יש בכך הפסק.     

אמירת אמן

בניגוד לאמירת "ברוך הוא וברוך שמו" שכפי שראינו לעיל ייסודה בדברי הראשונים, אמירת 'אמן' מופיעה כבר במשנה. המשנה במסכת ברכות (נא ע''א) כותבת, שאם שומעים ישראל מברך, יש לענות אחרי ברכתו 'אמן', אפילו אם רק שומעים את סוף הברכה, וזאת בניגוד לכותי המברך שיש לשמוע את כל הברכה, שמא הוא מברך להר גריזים. נחלקו הראשונים, האם זו חובה לענות אמן:

א. הרמב''ם (ברכות א, יג) הבין מדברי המשנה שחובה לענות 'אמן', שכן היא מתנסחת בלשון ''עונים אמן אחרי ישראל המברך'', וכן פסק השולחן ערוך (רטו, ב). ב. הטור (שם) על פי הבנת הבית יוסף חלק וסבר, שאין חובה לענות אמן. להבנתו, המשנה באה להדגיש שמותר לענות אחרי ישראל המברך בניגוד לכותי שאין לענות, אך לא ללמד שחובה לענות אמן על ישראל המברך.

בעקבות פסק השולחן ערוך (ובעקבותיו האחרונים), הסתפק הביאור הלכה (ד''ה שלא) האם החובה לענות 'אמן' נוהגת רק כאשר שומעים את שם ה', שכן נאמר בפסוק 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו', או שדי בכך שיודע איזו ברכה נאמרה כדי שתהיה חובה לענות. למעשה המשנה ברורה (שם, ו) לא הכריע את הספק, וכתב שנחלקו בשאלה זו האחרונים.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה כדי שעוד אנשים יקראו[2]...