"ויתן ה' אלי את שני לוחת האבנים כתבים באצבע אלקים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל" (דברים ט,י). 'ואמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: מאי דכתיב (דברים ט, י) "ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר"? מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה, ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידין לחדש. ומאי ניהו? מקרא מגילה' (מגילה יט,ב). 'דקדוקי תורה - ריבויין אתין וגמין מיעוטין אכין ורקין. דקדוקי סופרים - שדקדקו האחרונים מלשון משנת הראשונים' (רש"י). נראה שדרשה זו קשורה לדרשה שביר': 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש" כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' (יר' שקלים ו,א). שבדברות יש את כל התורה, לכן מובן שגם דרש ר"י על "ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר" שזהו עשרת הדברות, זה כולל את כל התורה. אולי לפי זה אפשר להבין במה שנאמר ביר': 'בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה', שבפשטות דקדוקיה הכוונה לדקדוק במה שנאמר (כגון כלל ופרט וכדו'), ואותיותיה הכוונה לדיוק באותיות (כגון שמדקדקים במה שנאמר וו' וכדו') [וממילא ברור שהכוונה לכל התורה, שכולה נכללת בדברות]; אולם ע"פ מה שנאמר במגילה אפשר שדקדוקיה זה מה שנאמר 'דקדוקיה תורה', ואותיותיה זה מה שנאמר 'דקדוקי סופרים', שבנ"י נחשבים אותיותיה של תורה, כמו שדרשו שישראל ר"ת 'יש ששים ריבוא אותיות לתורה'. אולי זהו שאומר 'כימא רבא' שמרמז שבים יש דגים החיים ע"י המים, כך גם יש ת"ח שהם מחדשים וגוזרים ע"י חיבורם לכח התורה. אמנם זה דחוק להשוות בין הדרשות (כי בלשון היר' לא משמע כך. אמנם על ההמשך במשל הגלים מפרש התקלין חדתין: 'בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים. עשרת הדברות היו כלליות ונקרא גל גדול, וביניהן דקדוקי תורה ודברי סופרים והן גלים קטנים, וז"ש: יפה לימדני כו''. אולם לא אמר זאת כפירוש על דברי חנניה, אלא על דברי רשב"ל שלומד כהמשך מהעיקרון שבדברי חנניה לפרש את המשל שיש גלים קטנים שהם דברים נוספים הכלולים בדברות, ועל זה פירש התקלין חדתין שכולל הכל, ולכן זה גם דקדוקי סופרים). אולם בכ"ז נראה שהעיקרון הוא אותו דבר, שניתן למשה במתן תורה הכל (לפחות היסודות של הכל, גם אם לא ממש ידע את כל מה שיחדשו [כמו שהעמידו המפרשים]), כיון שהכל קשור לתורה שה' נתן לנו, הכל קשור אליו - לגילוי רצונו בעולם. זהו שבדרשה קודמת בגמ' מובא בשם ר"י: 'ואמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית, לא היו יכולין לעמוד מפני האורה, שנאמר (שמות לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי"', שמרמז (בסמיכות) שבהר סיני שנתנה התורה היה גילוי ה' גדול, ולכן אם היה פתח פתוח במערה שה' הראה כבודו למשה, שהיה מגלה יותר את גילוי ה' בעולם, לא יכול היה העולם לעמוד מפני הקדושה הגדולה; לכן מה שיש בידנו זהו דרך התורה שנתנה שם, שדרכה אנו מתחברים ומגלים את רצון ה' בעולם ברמה שאנו יכולים לעמוד בו, ולכן כל התורה על כל חלקיה ופרטיה הכל זהו גילוי ה' שמאותו פתח - ממתן תורה שבו כלול כל רצון ה' שמתגלה בעולם. (אמנם במערה של משה נאמר מערה ולא הר סיני, אולם הכוונה למערה שבהר סיני כיון שבפשט הפס' מפרש"י: '"הנה מקום אתי" - בהר אשר אני מדבר עמך תמיד יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תוזק ומשם תראה מה שתראה' [רש"י; שמות לג,כא], הרי שמדובר על המקום שבו היה מדבר אתו שזהו הר סיני. וכן אצל אליהו נאמר "עד הר האלקים חרב" [מלכים א יט,ח], הרי שהמערה היתה בהר סיני). נראה שר"י דייק בפס' שנאמר "ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל", שמדוע התורה מדגישה שזה היה דיבור מתוך האש? וכן מדוע קורא לזה "יום הקהל" דווקא? לכן דייק מזה ר"י ש"מתוך האש" בא לרמז שכל התורה היא אש, כמו שמפורט בנביא: "הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיהו כג,כט), שמשווה לאש ולפטיש שמפוצץ סלע - שהסלע נישבר לכמה חלקים, כך כעין רמז שהאש הולכת הלאה, שגודלת עוד ועוד, שכך בתורה מתגלה שיש בה הרבה יותר, שמתגלה לנו עוד ועוד, שזהו דקדוקי תורה, כמו שפרש"י: 'ריבויין אתין וגמין מיעוטין אכין ורקין', שמתגלה שיש בתורה הרבה מעבר למה שקוראים בפשטות, שיש בה עומקי עומקים, שכמה שלומדים מתגלה לנו עוד ועוד. "יום הקהל" בא לרמז על 'דקדוקי סופרים', שהסופרים הם מייצגי עם ישראל, הם כעין כל קהל ישראל; ועוד שזהו רמז לגזרות שגזרו סופרים שבנ"י קיבלו על עצמם, שאין גזרה חלה אלא דווקא כשבנ"י מקבלים עליהם ולא מסרבים לגזרה, ולכן תלוי בקהל. וכן (כפרש"י: 'דקדוקי סופרים - שדקדקו האחרונים מלשון משנת הראשונים', כך ש)זהו דיוק של חכמים מדברי החכמים הקודמים, כך שנרמז בקהל החכמים, שבנ"י במעמד הר סיני התעלו למדרגת נבואה גדולה, ולכן הם כעין דוגמה לחכמי ישראל שבדורות. אולי זהו שתחילת הפס': "ויתן ה' אלי את שני לוחת האבנים כתבים באצבע אלקים", שאצבע זה כעין משל לסופר שכותב בידו, וכשהסופר כותב הוא חושב מה לכתוב, שזהו רמז שהתורה מגלה את מחשבת ה' בעולם - רצון ה' בעולם, ולכן כיון שכל מה שמדוקדק בתורה ובדברי חכמים זהו רצון ה' (שאנו נעשה), וממילא הוא כעין כתוב בלוחות, בעומק במה שנכתב בלוחות - רצון ה'.