בס''ד    פרשת ואתחנן: האם יש צביעה במשקים ואוכלים

פתיחה

בפרשת השבוע חוזרת התורה על עשרת הדיברות שנאמרו בפרשת יתרו, במספר הבדלים. אחד מהם הוא בין 'זכור' שנאמר בפרשת יתרו, לבין 'שמור' שנאמר בפרשתנו. חז''ל עמדו על סתירה זו וכתבו, ששתי האימרות נאמרו כאחד, מה שאי אפשר לפה לדבר ומה שאי אפשר לאוזן לשמוע. הפירוש הפשוט לדבריהם, שנעשה מעין נס המאפשר לשמוע את שני הדברים יחד.

האבן עזרא (שמות כ, א) סבר שאין לקבל את דברי חז''ל כפשוטם, בגלל שלוש קושיות. א. אם אכן כך קרה, לא ברור מדוע לא נכתב בשני המקומות גם זכור וגם שמור. ב. חלק מההבדלים בין הלוחות הראשונות לבין השניות הם סתירות ממש, ולא מסתבר שבני ישראל שמעו יחד שני דברים סותרים לגמרי. ג. אם אכן כך קרה, מופת זה גדול מכל המופתים שהיו עד כה, שכן את שאר המופתים אפשר לדמיין, מה שאין כן שמיעת שני קולות במקביל. ומדוע התורה לא ציינה אותו נס במפורש?!

משום כך כתב האבן עזרא, שאין כוונת חז''ל לפרש ששתי האמרות נאמרו כאחד כפשוטו, אלא שהציווי על הזכירה כולל בתוכו את הציווי על השמירה, שכן מטרת זכירת השבת היא שישמרו אותה. משום כך, כאשר בפרשת ואתחנן כתוב 'שמור', למעשה מדובר בפירוש של משה לנאמר בפרשת יתרו. ובלשונו:

''ודע, כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות. והנה הזכירה כוללת השמירה. וטעם זכור שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע, וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה. והנה טעם הזכירה היא השמירה. וכאשר אמר השם זכור, הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור, כאילו בבת אחת נאמרו.''

בעקבות הציווי על שמירת השבת החוזר בפרשה, נעסוק השבוע באחת מהלכותיה - צובע. נראה באלו מקרים נעשית מלאכה זו, איזה איפור מותר לשים בשבת, והאם מותר לנגב יד שהתלכלכה בטישו או במגבת. כמו כן נעסוק בשאלה האם יש איסור לצבוע אוכלים ומשקים בשבת, דיון המשליך בין השאר על השאלה, האם מותר לשים באסלה סבון הצובע את המים לאחר השימוש.

מלאכת צובע

המשנה במסכת שבת (עג ע''א) מונה את מלאכת צובע כאחת מהמלאכות שנעשו במשכן (לצורך צביעת חוטי המשכן), ומשום כך היא נאסרה בשבת. אולם, כשם שעל כל מלאכה בשבת מתחייבים רק כאשר היא נעשית לזמן ממושך, ונעשית בדרך שרגילים לעשותה, הוא הדין במלאכת צובע. נחלקו הפוסקים, האם שימת איפור בשבת נחשבת צביעה עליה מתחייבים מדאורייתא:

א. רבי אליעזר (שבת צה ע''א) סובר, שאשה השמה איפור בשבת עוברת על איסור דאורייתא. כך פסק גם הסמ''ג (לאוין סה), שהביא ראייה לדבריו מהגמרא (עה ע''א) הכותבת בשם רב, שהשוחט עובר משום איסור צובע (כיוון שרוצה בצביעת עור הבהמה), ומשמע שמדובר באיסור דאורייתא. כמו כן התוספתא כותבת, שהמאדים את העור בשבת חייב, משמע שהאיסור מדאורייתא. ובלשונו:  

''הצובע. מסקינן בפרק כלל גדול (שבת עה ע''א) לרב דשוחט חייב משום נטילת נשמה ומשום צובע, כדאמרינן התם שרצונו שיהא נצבע בית השחיטה בדם כדי שיראו בני אדם שנשחטה מחדש ויקחו ממנו. וגרסינן בתוספתא (שבת ט, יג), מניין למאדים שהוא חייב שנאמר עורות אלים מאודמים.''

ב. חכמים (שבת צה ע''א) חלקו על רבי אליעזר, וסברו שאשה הצובעת את עורה בשבת עוברת על איסור דרבנן בלבד, כיוון שזו לא נחשבת דרך צביעה. כדבריהם פסקו להלכה גם הרמב''ם (שבת כב, כג), השולחן ערוך (שג, כה) והמשנה ברורה (ביאור הלכה ד''ה משום), כיוון שבדרך כלל כאשר יחיד חולק על הרבים, הלכה כדברי הרבים.

גם הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או''ח א, קיד) והרב עובדיה (יחוה דעת ד, כח) צעדו בשיטה זו, והוסיפו, שכאשר מדובר באיפור שלא נדבק לפנים אלא רק מונח עליהם ('איפור מינראלי'[1]), אין איסור לשים אותו בשבת, כיוון שאיסור צובע שייך רק כאשר הצבע נדבק למשטח ומחמת כך נשאר שם זמן רב. ובלשון הרב משה פיינשטיין:

''ובדבר אם מותר לאשה להתקשט בליפסטיק, הנה אסורה משני טעמים, מאיסור ממחק ומאיסור צביעה, ואם הוא לח שליכא (= שאין) ממחק יש על כל פנים איסור צביעה. וכן אסור לאשה לצבוע את פניה מדין צביעה, אבל לזרוק את הפאודער /האבקה/ לבן על הפנים שלא מתקיים כלל אין בזה איסור צביעה.''

ג. האליה רבה (שג, מו) בגישת ביניים סבר, שכאשר חכמים ובעקבותיהם הרמב''ם סברו שהצובעת עוברת על איסור דרבנן, הם דיברו רק במקרה בו האישה צובעת את עצמה, שאז מחמת שאין הדרך של אשה לצבוע את עצמה (על כל פנים בעבר), יש בצביעה שינוי, המוריד את דרגת האיסור. לעומת זאת, במקרה בו חברתה צובעת אותה, לכולי עלמא היא עוברת על איסור דאורייתא.

ניקוי ידיים במפית

בניגוד לאיפור שעל רמת איסורו נחלקו הפוסקים, אין מחלוקת שמותר לאכול בשבת דברים המלכלכים את היד, כיוון שאין דרך צביעה בכך כלל. אלא שנחלקו הפוסקים, לאחר שהידיים התלכלכו האם מותר לנגבם במפית למרות שהמפית נצבעת מהלכלוך, או שיש לשטוף את הידיים במים לפני הניגוב:

א. השולחן ערוך (שכ, כ) פסק כספר היראים (סי' רעד), שיש בכך איסור מדרבנן. בטעם הדבר נימק המגן אברהם (שם, כד), שלמרות שזו צביעה הנעשית בדרך לכלוך, בכל זאת יש בכך איסור, וכפי שמצינו בדיני כיבוס, שיש המחמירים וסוברים שאסור לנגב מים במגבת אם מחמת כך יתכבס הבגד, למרות שניגוב המים נעשה דרך לכלוך (דהיינו כדי להסיר את המים, ולא כדי לנקות את המגבת).     

ב. הרדב''ז (ד, קלא) חלק וסבר שמותר לנקות את הידיים במגבת, והוסיף שמעולם לא ראינו מישהו שהחמיר בכך. ונימק, שכיוון שמדובר בצביעה דרך לכלוך, ומדובר במעשה שמקלקל את הבגד, וכן אין כוונת האדם לצבוע את הבגד - ניתן להקל. עוד הוסיף שולחן ערוך הרב (שב, קונטרס אחרון), שבדבר שאין רגילות כלל לצובעו (כמו טישו), גם לדעת השולחן ערוך אין בכך איסור.

צביעה באוכל

כאמור לעיל, מלאכת צובע שהייתה במשכן, התבצעה כך שהיו לוקחים את העורות וצובעים אותם. ספר היראים (שם) כתב על בסיס גרסתו של שיבולי הלקט (סי' פו), שאין איסור לצבוע אוכל בשבת. דנו הפוסקים, כיצד מסתדרים דבריו עם דברי רב (שבת צה ע''א), הנוקט שהשוחט בשבת עובר מחמת דם הבהמה גם על איסור צובע, כיוון שרוצה בצביעת בית השחיטה (שיראה טרי):

א. האור זרוע (ב, סג) ביאר, שהסיבה שהשוחט עובר משום איסור צובע, אינה בגלל הבשר שנצבע, אלא בגלל עור הבהמה שנצבע, והרי עור הבהמה אינו נחשב אוכל. ב. החכם צבי (סי' צב) נימק, שגם אם השוחט מתכוון לצבוע את בשר הבהמה, כיוון שהבשר אסור באכילה בשבת מחמת מוקצה, נמצא שהוא לא נחשב 'אוכל' וממילא שייך בו איסור צובע. ובלשונו:

''ואפילו לדעת הרמב"ם דמחייב על צביעת המים, היינו דווקא בצובע דבר שאינו ראוי למאכל ומשקה אדם, ולהכי נקיט הרמב"ם שנתן איסטים לתוך מי כרכום... ואפשר דהיינו טעמא דהרמב"ם דלא פסק כרב בשוחט שחייב משום צובע, ואפילו לרב יש לומר משום שאסור באכילה שייך ביה צביעה, אבל דבר הראוי למאכל אדם לא שייכא ביה צביעה.''

כדברי ספר היראים פסק להלכה השולחן ערוך (שכ, יט), ומשום כך נקט שמותר לפזר כורכום על מאכל בשבת, למרות שהוא משנה את צבע המאכל. עם זאת, כאשר מערבים צבע מאכל באוכל, לכולי עלמא יש איסור צובע, שכן ההיתר הוא רק במקרה בו המטרה היא גם להוסיף טעם לאוכל והצבע בא דרך אגב, אך לא כאשר כל המטרה היא לצבוע את המאכל.

צביעה במשקה

נחלקו הפוסקים האם היתר הצביעה באוכלים, שייך גם כאשר מדובר במשקים:

א. הרמ''א (דרכי משה שם) כתב, שעל אף ששמע שמועה בשם הרב אברהם מינץ שבמשקים יש צביעה, לפי דברי היראים עולה שמותר, שכן אין הבדל בין משקים לאוכלים. כך פסק גם המשנה ברורה (שיח, לט), ומשום כך כאשר דן בהכנת תה בשבת באמצעות תמצית, לא חשש לנתינת התמצית לתוך המים למרות שהיא צובעת את המים, שכן אין צביעה במשקים.

ב. הבן איש חי (רב פעלים או''ח ג, יא) חלק ופסק בעקבות השו''ת גינת ורדים (כלל ג, ט), שבניגוד לאוכלים, יש צביעה במשקים. בטעם הדבר נימק בהתבסס על דברי הרמב''ם (שבת ט, יד), שיש מקום לגזור צביעה גם במשקים המיועדים לאכילה (ובניגוד לאוכל), כיוון שדרך עשיית הצבע בדרך כלל היא באמצעות נוזל המשנה את צבעו, דבר הדומה לצביעת משקה המיועד לשתייה.

עם זאת הוסיף, שמותר לשפוך יין לבן לתוך יין אדום, שכן איסור צביעה שייך רק כאשר ניכר שנצבע משהו, וכאשר שופכים יין לבן לתוך יין אדום, מיד היין הלבן הופך לאדום (בניגוד למקרה הפוך, בו שופכים יין אדום ליין לבן). עיקרון דומה ראינו בעבר בדיני נולד (וארא שנה ד'), שאיסור זה קיים רק כאשר ניכר שנולד משהו חדש.

נוזל אסלה

על בסיס מה שראינו עד כה, יש להתייחס למחלוקת האחרונים האם מותר לשים בשירותים נוזל המשנה את צבע המים:

א. הציץ אליעזר (יד, מז), הרב עובדיה (יחוה דעת ו, כג) והאור לציון (א, כט), סברו שמותר להשתמש בנוזל זה בשבת, והעלו מספר נימוקים להיתר. הציץ אליעזר כתב, שברור שלדעת הרמ''א שאין צביעה במשקים דבר זה מותר, אלא אפילו לדעת המחמירים אין בכך איסור, כי מטרת הנוזל הוא לחטא את השירותים, והצביעה באה בדרך אגב.

עוד הוסיף האור לציון שני טעמים. איסור צובע קיים רק כאשר יש אפשרות לצבוע באמצעות הדבר הנצבע דבר אחר (דבר שלא אפשרי במי האסלה), וכפי שכתב הרמב''ם שהעושה 'עין הצבע' חייב, דהיינו דבר שיש באמצעותו אפשרות לצבוע. כמו כן העובדה שאין צביעת המים עומדת לזמן מרובה, שכן בהורדת המים הבאה הם נשטפים לביוב, מהווה סברא להקל. ובלשונו:

''כיוון שאין המים נצבעים במידה שיוכל לצבוע בהם דבר אחר, אין בזה איסור כלל, ומכללן של דברים אתה למד, דהוא הדין במזיגת תמצית תה למים בשבת דמותר... ובר מן דין נלע"ד דיש עוד טעם להקל, דהא הכא אין מלאכתו מתקיימת לזמן ממושך, וקמא קמא שמשתמשין תדיר באסלה, המים הראשונים נשטפים והולכים להם ובאים אחרים במקומם.''

ב. הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה ב, לג) והרב וואזנר (ח, קסז) חלקו וסברו שיש בכך איסור, אפילו לדעת הסוברים שאין צביעה במשקים. בטעם הדבר נימקו, שכאשר נפסק ברמ''א שאין צביעה במשקים, הכוונה דווקא למשקים המיועדים לשתייה או שאפשר לשתותם, אך לא בנוזל הנמצא בשירותים שמחמת הסבון בלתי אפשרי לשתותם.

עוד הוסיפו, שלא שייך לומר שצביעת המים היא דבר שלא נח לבני הבית, שכן לרוב בהחלט נח להם בדבר זה, ואף לעיתים המוצר עולה מספר שקלים נוספים מחמת הצבע. כמו כן צביעת המים אינה נעשית בגרמא, שכן המים שיורדים מהניאגרה ושוטפים את הצבע נחשבים כפעולה ישירה של מוריד המים, ולא רק כגרמא. 

צביעת משקפיים

למרות שרבים מהאחרונים חלקו על הרב עובדיה וסברו, שיש צביעה בנוזל באסלה, נראה שיסכימו להיתרו (יחוה דעת ב, מז) ולהיתר של הרב משה פיינשטיין (אג''מ ג, מה) ללכת בשבת עם משקפיים שמתכהים כאשר השמש פוגעת בהם. שכן במקרה זה הצבע אינו מתקיים כלל וכלל, זו לא דרך הצביעה שהייתה משכן, ואין שינוי מהותי במשקפיים כפי שיש בצביעה רגילה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...