"ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה. ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את איביו מפניו. ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשבו והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה'. ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם" (במדבר לב,כ-כג). 'אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע; שמא יעני, ויאמרו מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר לב) "והייתם נקיים מה' ומישראל”, ואומר (משלי ג) "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם”' (משנה שקלים ג,ב). 'ת"ר: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד … אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו להם: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עבודת כוכבים בכך. ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם. שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים זה ניזונין, לקיים מה שנאמר (במדבר לב, כב) "והייתם נקיים מה' ומישראל" … ת"ר: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד … אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עבודת כוכבים בכך. ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם, שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין, לקיים מה שנא' "והייתם נקיים מה' ומישראל"' (יומא לח,א). 'רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מנין? דכתיב (במדבר לב) "והייתם נקיים מה' ומישראל". בנביאים מנין? דכתיב (יהושוע כג) א'ל אלקים ה'” וגו' "וישראל הוא ידע". בכתובים מניין? דכתיב (משלי ג ד) "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם". גמליאל זוגא שאל לרבי יוסי בר רבי בון: איזהו המחוור שבכולם? אמר ליה: והייתם נקיים מה' ומישראל"' (יר' שקלים ג,ב). חז"ל לומדים מהפס' כאן שאדם צריך להיות נקי לפני בני אדם, לעשות דברים כדי שלא יבואו לחשוד בו, ומשווים זאת כמו שצריך להיות נקי לפני ה'. נראה שבכוונה התורה הביאה זאת בפס' כאן, כיון שמדובר על ירושת א"י, ובא"י יש גילוי שלם של חיבור בין בנ"י, וכן חיבור לה'. בא"י יש חיבור מיוחד לבנ"י, שרק כאן יש אחדות שלמה בבנ"י כראוי שלכן נחשבים במעלת קהל: 'אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר (מלכים א ח, סה) "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום", מכדי כתיב "וכל ישראל עמו", "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל' (הוריות ג,א). 'אמר רב אסי ובהוראה - דקיי"ל כי הורו ב"ד ועשו רוב קהל על פיהם שמביאים פר. הלך אחר רוב יושבי' בארץ ישראל - דאותם שבחוצה לארץ אינן מן המנין, ולא אותן דמנחל מצרים ולחוץ, דחוצה לארץ היא' (רש"י). לכן בהקשר לא"י יש גילוי של אחדות בישראל, ובגילוי של אחדות יש גילוי קדושה (לכן יש לזה השלכה לעניין חיוב קרבן על שגגת הלכה, ובכלל בחיבור של בנ”י יש גילוי של קדושה [כעין: 'וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו" וגו' (ירמיה נ ד). כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה' (תנחומא "נצבים" סימן א) וכדו']), לכן מגלה התורה כאן עניין של אחדות וקדושה, שלא יעשה שיחשדו בו, ויש בזה כעין דימוי קודש לפני ה'. בא"י גם יש עניין של שלמות הקדושה וחיבור לה', שדווקא כאן השכינה שורה בשלמות, שלכן לדוגמה נבואה זה רק בא"י (או בשבילה), ועיקר התורה זה בא"י (ספרי "עקב", מג). ונראה ששני הדברים (אחדות ישראל וחיבור לקב"ה) קשורים יחד, שבאחדות ישראל יש גילוי קדושה, גילוי שם ה' בעולם: '"ויהי בישורון מלך" – כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה, שמו הגדול משתבח למעלה; שנא' "ויהי בישורון מלך”, אימתי? "בהתאסף ראשי עם”. ואין אסיפה אלא זקנים, שנאמר (במדבר יא) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" . "יחד שבטי ישראל" – כשהם עשוים אגודה אחת, ולא כשהם עשוים אגודות אגודות; וכן הוא אומר (עמוס ט) "הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה”. ר' שמעון בן יוחי אומר: משל לאדם שהביא שתי ספינות וקשרם בעוגגים ובעשתות, והעמידן על גביהם ובנה עליהם פלטירים. כל זמן שהספינות קשורות - פלטורין קיימים. פרשו ספינות - אין פלטורים קיימים! כך ישראל כשעושים רצונו של מקום - עליותם בשמים. וכשאין עושים רצונו של מקום - ואגודתו על ארץ יסדה. כיוצא בו אתה אומר (שמות טו) "זה א'לי ואנוהו”: כשאני מודה לו - הוא נאה; וכשאין אני מודה לו - כביכול בשמו הוא נאה. כיוצא בו אתה אומר (ישעיה מג) "ואתם עדי נאם ה' ואני א'ל”. כשאתם עדי - אני א'ל; וכשאין אתם עדי - אין אני א'ל. כיוצא בדבר אתה אומר (תהילים קכ״ג:א׳) "אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים”: אלמלא אני - לא הייתי יושב בשמים. אף כן אתה אומר: "יחד שבטי ישראל" - כשהם עשוים אגודה אחת, ולא כשהם עשוים אגודות אגודות – "יחד שבטי ישראל"' (ספרי דברים, פסקה שמו). אולי לכן גם הלימודים נאמרו בברייתא ובמשנה בהקשר של המקדש, כרמז לא"י שבה יש גילוי שכינה, שדווקא היא ראויה לבית שכינה (במדבר רבה ז,ח) [ולכן גם נאמר: 'אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו"' (כתובות קיא,א)]. ולכן בפס' מובא בהמשך שאם לא יעשו כך יחשב להם לחטא, כרמז שבריחוק מא"י (כמו שהם יפגעו בנחלת א"י בכך שלא יעמדו וילחמו לכניסת ישראל לארצם) יש בזה כעין חטא של ההיפך מגילוי ה' בעולם (ובעומק חז"ל גם בברייתא אמרו שלא לימדו אחרים כדי שלא ישתמשו בזה לע”ז, שזהו כעין הדר בחו”ל כעובד ע”ז): 'ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, שנא' (ויקרא כה, לח) "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוק? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (שם קי,ב). אולי גם אצלנו בפס' נאמר בהקשר למלחמה (על א"י), ובמלחמה יש מצד אחד גילוי אחדות ישראל, שכל אחד נעזר וסומך על חברו, ומצד שני יש בזה גילוי שם ה' (שה' במחנה: "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש" וגו' [דברים כג,טו]). וכך כאן מצד אחד יש קשר לאחדות בנ"י: “ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?" (לב,ו), ומצד שני מלחמה לשם ה': "ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה" וגו' (פס' כ); ולכן נאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל", שזה קשור לפני ה' ולפני בנ”י. וכן מובא ברמב"ם בהקשר למלחמה שני הדברים, גילוי בנ”י (שאשם בדמי אחרים אם לא ילחם כמו שצריך) וגילוי שם ה': 'ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". והרי מפורש בקבלה "ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם". וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא. שנאמר "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך" וגו' "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך"' (רמב"ם מלכים ומלחמות ז,ט). (על עניין מלחמות ישראל ראה בספר 'בחיל וברוח' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א).