פרשנות אונקלוס – פרשת חוקת

במדבר כ,י: שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: אונקלוס: סרבניא. תה"ת: הסרבנים, הממרים, המורדים. אונקלוס מפרש שהעם מרד בה' ולכן משה מכנה אותם המורדים, כמו 'זקן ממרא' שמסרב לפסיקת בית הדין.  רש"י הרחיק את ענין המרידה ופירש 'מורים' – לשון שוטים, המורים את מוריהם, כביכול מלמדים את מלמדיהם, וזאת מרידה, ולכן התורה משתמשת בלשון 'מורים' ולא 'ממרים'.

במדבר כ,טז: וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ, וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם: אונקלוס: וצלינא; וקביל צלותנא. תה"ת: והתפללנו; וקיבל תפילתנו. אונקלוס מתרגם צעקה וקול – כתפילה. למדנו שתפילה מחוברת לרגש, דיבור בקול ובצעקה. וכן בפסוק וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם (כא,ג), מתרגם אונקלוס 'בקול' – צלותיה, כלומר תפילתו.

במדבר כ,יט: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם-מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין-דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה: אונקלוס: לית פתגם דביש. תה"ת: אין דבר שיזיקך, שיגרום לך רעה. אונקלוס מפרש שמשה מבטיח שיהי רק מעבר בלי נזק, אין דבר רע.

במדבר כא,ה: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: אונקלוס: במנא הדין דמיכליה קליל. תה"ת: במן הזה שאכילתו קלה. אונקלוס מלמדנו שאכילה קלה מדי, אוכל רך וקל, אינו טוב לבריאות, לפי שנבלע באיברים (רש"י) ואינו מזין את הגוף, ולכן גם לא יוצא לחוץ.

במדבר כא,טו-טז: וְאֶשֶׁד, הַנְּחָלִים, אֲשֶׁר נָטָה, לְשֶׁבֶת עָר; וְנִשְׁעַן, לִגְבוּל מוֹאָב. וּמִשָּׁם, בְּאֵרָה: הִוא הַבְּאֵר, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה, אֱסֹף אֶת-הָעָם, וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: אונקלוס: ומתן אתיהיבת להון בירא. תה"ת: ומשם נתנה להם הבאר. אונקלוס מפרש ש'הבארה' אינה שם מקום, והרי אין מפיק בה"א, אלא התורה מציינת ששם, שבפך הנחלים ('אשד הנחלים') ליד ער הסמוך לגבול מואב – שם קבלו באר.

שבת שלום, שבת של ציות לה' ולנביאיו, תפילה מעומק הלה בצעקה וקול רם, עשיית טוב, אכילה מזינה ומים בשפע אלוהישב, אורן.