"ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל. וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל. ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם" וגו' (במדבר כא,ד-ז). מדוע ה' שלח דווקא את הנחשים להכיש את בנ"י? בפשטות זהו החיה שמצויה במדבר, ולכן היא שפגעה בהם. אולם זה לא מספיק כיון שבמדבר יש גם עקרבים, אז מדוע דווקא הנחשים הם שפגעו? מסבירים חז"ל: '"וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים". מה ראה ליפרע מהם בנחשים? לפי שנחש פתח בלשון הרע תחלה ונתקלל, ולא למדו ממנו. אמר הקדוש ברוך הוא: יבא נחש שהתחיל בלשון הרע תחלה ויפרע ממספר לשון הרע, שנאמר (קהלת י): "ופורץ גדר ישכנו נחש". ד"א: למה פרע מהם בנחשים? הנחש אפילו אוכל כל מעדנים שבעולם מתהפכים בפיו לעפר, שנאמר (ישעיה סה): "ונחש עפר לחמו", ואלו אוכלין את המן שנהפך למטעמים הרבה, שנאמר (תהלים ק): "ויתן להם שאלתם", ואומר (דברים ב): "זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר". יבא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד, ויפרע מן אוכלים מין אחד וטועמין מינין הרבה. "הנחשים השרפים" – ששורפים את הנפש. ר' יודן אומר: "הנחשים השרפים" – שהיה הענן שורף אותם ועושה אותן גדר למחנה, להודיעך נסים שעשה להם הקב"ה אותן גירה בהן' (במדבר רבה יט,כב). חז"ל מביאים שני הסברים מדוע דווקא הנחש: א. כנגד שבנ"י דיברו לשוה"ר כעין הנחש שדיבר לשוה"ר. ב. כנגד שטענו נגד המן, שיש בו את כל הטעמים בעולם, ולכן נגד זה המזיק הוא הנחש שאצלו זה ההיפך, שכל הטעמים אצלו הם טעם אחד. בנוסף גם מוסבר בהמשך על "הנחשים השרפים" שיש יחודיות בנחש, שזהו שהנחשים שהיה הענן שורף היו נעשים גדר למחנה; לכן מובן שנאמר "את הנחשים השרפים" ולא רק 'נחשים שרפים', ש-ה' הידיעה באה לומר שאלו נחשים ידועים, שזהו שהכירו אותם מהגדר של המחנה. לכן דווקא הנחשים הזיקו כגילוי שבנ"י התנגדו לניסים, ולכן הדבר שהיה מוכח לעיניהם שה' היה מצילם – בזה הענישם על שהתנגדו להנהגה הניסית, שלא למדו ממה שראו עיניהם (לעומת העקרבים שלא ראו שה' הרגם, כיון שלא נעשו לגדר). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מסביר ('בארץ לא זרועה' – 'נחש הנחושת – הכרת תודה לה'') שהנחש הוא הדימוי לאי הכרת תודה, כמו שיוצא מהגמ' שאדם שלא כרע במודים שדרתו נעשית לנחש לאחר שבע שנים, ולכן על אי הכרת התודה של בנ"י הם נענשו דווקא בנחשים (ראה שם). עוד נראה שבנ"י טענו נגד המן שאכלו, ולכן נענשו בנחשים שמכישים בפיהם, לעומת העקרבים שעוקצים בזנבם; וזה דווקא בארס (ולא נשיכה כחיות מזיקות אחרות) כיון שטענו: '"בלחם הקלוקל" – לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל. אמרו: עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא?' (רש"י), שטענו שיזיק להם בתוך הגוף, ולכן נענשו בהכשה שהרעל נכנס ומזיק בתוך הגוף פנימה, ואף פעמים שיש התנפחות מההכשה כעין מה שטענו שיתפח במעיים. עוד נראה שהם התלוננו על המן – לחם שמימי, ולכן זה כעין הזכיר את הנחש שהסית נגד האכילה בצורה שה' נתן לאדם וחוה לאכול – שאמר להם שיאכלו מכל עצי גן עדן חוץ מעץ הדעת, שכך בדומה המן הוא שמימי – כעין פירות גן עדן, וה' נתן אותו לאכילה ולא נתן להם לחם רגיל, והם התלוננו – שהתנגדו לצורת האכילה שה' נתן להם לאכול; וזה בא ע"י הנחש (שהסית נגד האכילה הראויה), ולכן הוא זה שכאן פעל להזיקם בהיותו קשור בדימוי לחטאם. עוד נראה שבנ"י התלוננו על שה' הוציאם ממצרים: "וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר", והנה יציאת מצרים היתה בנס שרק ה' יכל לעשות: '"עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹקים”. עַד עַכְשָׁו לֹא הוֹדָה לוֹ בִּדְבַר "כִּי גָדוֹל ה'". אָמַר: מִתְּחִלָּה, לֹא הָיָה עֶבֶד יָכֹל לִבְרֹחַ מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיְתָה סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת, וְעַכְשָׁו הוֹצִיא שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּנֵי אָדָם מִמִּצְרַיִם. לְכָךְ נֶאֱמַר "כִּי גָדוֹל ה'"' וכו' (מכילתא מסכתא דעמלק-יתרו פרשה א [שמות יח,יא]). משה השתמש במטה כגילוי שהוא שליח ה': “כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין. ויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן כאשר צוה ה' וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין" (שמות ז,ט-י); '"מופת" – אות, להודיע שיש צורך במי ששולח אתכם. "ויהי לתנין" – נחש' (רש"י). 'מופת אות ... כלומר: אם יבקש מהם אות שיודיענו שיש יכולת באותו ששולח אתכם לשנות את הטבע' (מזרחי). ממילא כיון שהדוגמה לגילוי כח ה' להוצאת בנ”י ממצרים היה ע”י גילוי של נחש, ובו הראה שה' יכול לשנות את הטבע, לכן כנגד תלונותם נגד היציאה ממצרים ונגד המן הלא טבעי הם נענשו ע”י נחשים (וזה ע"י שהופסק המעשה הלא טבעי של הסרתם במדבר כדי שלא יזיקו לבנ”י). עוד נראה שבחטאם השוו בין הקב”ה למשה: '"וידבר העם באלקים ובמשה" – השוו עבד לקונו' (במדבר רבה יט,כא), לכן הגילוי של העונש נעשה דווקא ע”י נחשים, שהנחש החטיא את חוה באכילה מעץ הדעת (כעין שחטאו כשהתלוננו על אכילת המן) ע"י שהשווה אותם לקב”ה, שאמר לה שע”י שיאכלו מעץ הדעת הם יהיו כעין הקב”ה: "כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים ידעי טוב ורע" (בראשית ג,ה). אולי גם טענו שהמן יתקע במעייהם ויתנפחו עד שיתפוצצו, ולכן עונשם הוא ע"י הנחשים, כיון שכשהנחש בולע דבר שגדול ממנו בהרבה הוא מתנפח בהיקפו ומצליח לאכלו, לכן כנגד דבריהם על התנפחות באכילה נענשו בהכשת נחשים (והנחש מכיש את טרפו ואז אוכלו, כך שבאוכל יש קשר לנשיכה). עוד נראה שטענתם החלה בעקבות הדרך שהלכו: “ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך" (פס' ד). לכן העונש בא דווקא ע"י הכשת נחש ולא ע”י עקרב, כיון שנחש לא מכיש כאשר האדם לא זז: 'אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק' (ברכות לג,א), לכן כיון שחטאו בהקשר לתזוזה אז גם העונש בא ע"י נחש שפוגע כשזזים (ויש לזה השלכה לתפילה בה מודים לה' [שלא מפסיק כשנחש כרוך בעקבו], שכך יש בזה גילוי כנגד שהתלוננו במקום להודות לה'). עוד נראה שכאשר נחש נשך (ניקר) פרי אז אסור לאוכלו מפני הסכנה: 'ניקורי תאנים וענבים וקישואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות, אפלו הם כיכר, אחד גדול ואחד קטן, אחד תלוש ואחד מחובר; כל שיש בו ליחה, אסור' (משנה תרומות ח,ו), וכן אסור לשתות מים שהיו מגולים מפני סכנת ארס נחש (שם,ד). לכן כשהתלוננו על שאין להם לחם ומים אע”פ שכן היה להם: “כי אין לחם ואין מים", אז נענשו בהכשת נחש, כעין שהנחש גורם שלא יוכלו לשתות ולאכול מהקיים. ויותר מזה, תלונתם נבעה גם מכך שפירות א"י היו הורגים אותם: '"ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" – שלא היה יכול לטעום אותו הדור מפירות הארץ כלום. אמר ר' עקיבא: כשהיו מגלים להם התגרים הסל שבא מן פירות הארץ היו מתים, שנאמר (דברים א, לה): "אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה" וגו', כל טוב הבא מן הארץ, לכך "ותקצר נפש העם בדרך" הם שרגנו ונפשנו קצה' (במדבר רבה יט,כא). לכן כנגד תלונתם נענשו בהכשת נחש, שהוא גם גורם למיתה דרך הפירות. בנ”י התלוננו על המן שהיה קשור ללימוד תורה: 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' וכו' (מכילתא מסכתא דויסע, פרשה ב [שמות טז,ד]), לכן נענשו בנחשים, שיש בת"ח דבר כעין נחש: 'ואמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם' (יומא כב,ב-כג,א), ולכן בתלונה נגד המן היה בזה כעין שרוצים להתרחק מהתורה, שלא להיות ת"ח, ולכן הגילוי בעונש הוא בנחשים, כנגד דימוי לת"ח. עוד נראה שבמן מעבר לאכילה שהיה משובח ביותר, היה בו גם שפע ברכה שבנ"י היו צריכים מאוד להודות עליו, ובטח שלא להתלונן ולזלזל בו, שיחד עם המן ירדו גם אבנים טובים: ' … מאי "בבקר בבקר"? א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מדבר שירד להם בבקר בבקר; מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן' (יומא עה,א). לכן נענשו ע"י הנחשים, שגם הם היו קשורים לכתחילה להבאת אבנים טובות לישראל: 'דתניא ר"ש בן מנסיא אומר: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום, להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות' (סנהדרין נט,ב). עוד אפשר לומר שהנחש גרם לחטא עץ הדעת, שבו קיבל האדם את התאוות שמושכת ומטעות אותו במשיכה לחומריות הארצית, וזה הבסיס לטענתם "ונפשנו קצה בלחם הקלקל", שמתאווים לדברי מזון אחרים – ארציים וגשמיים ולא שמימיים כמו המן. לכן כיון שהנחש הוא הבסיס לכל זה, אז הוא גם זה שאחראי להעניש על הפגיעה שבאה מזה. אולי גם אפשר שהנחש החטיא כדי שימותו והוא ירש את העולם לעצמו במקום האדם: 'אמר: יודע אני שאמר הקב"ה (בראשית ב) "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", אלא הריני הולך ומרמה בהן ודן אוכלין ונענשין, ואני יורש את הארץ לעצמי' (יר' קידושין ד,א). לכן עכשיו שחטאו בתלונות נגד המן, שאומרים בכך שאין הם קשורים לגילוי הרוחני, שלכן זהו לחם קלוקל בעיניהם, אז זה מזכיר את חטא עץ הדעת שקשור בחטא אכילה, וכיון שהם לא קשורים לרוחניות אז אין הם ראויים לירש את העולם, ולכן הנחש מצליח וממיתם.