"וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרא לו לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי" (במדבר כב,ה). '"בלעם" – בלא עם. דבר אחר: בלעם – שבלה עם. בן בעור – שבא על בעיר' (סנהדרין קה,א). 'בלא עם – שאין לו חלק עם עם. שבלה עם – שבלבל ישראל בעצתו שהשיאו לבלק, כדבעינן למימר לקמן, והפיל מהם כ"ד אלפים. בעור שבא על בעיר – שבא על אתונו, כמו בהמה דמתרגמינן בעיר' (רש"י). חז"ל דרשו את שמו של בלעם, שזה דבר מצוי שדורשים את השמות, כיון שהשם מסמל על האדם, ולכן רמזו בשמו על מעשיו (מעבר לכך שכל מילה בתורה מלאה בעומקים נסתרים). גם סתם כך אין טעם להביא את שם אביו, שמה זה מוסיף, ובפרט לאחר שמובאים עליו עוד פרטים מזהים ("...פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו") אז למה להרחיב גם בשם אביו? ולכן דרשו זאת. בנוסף, בהמשך מובא: 'כתיב (במדבר כב,ה) "בן בעור", וכתיב (במדבר כד,ג) "בנו בעור"? אמר רבי יוחנן: אביו בנו הוא לו בנביאות', יוצא שבשמות של בלעם ואביו יש דרשה, ולכן גם כאן דרשו זאת (אולם זה דחוק, כי אפשר ששם זה לדרשה ולא כאן, ובפרט שצריך כאן להאמר כדי להבין ששם זה לדרשה); או בדומה, למדו לדרוש בשל המסורת שלאביו היו עוד שמות, כמו שמיד מובא: 'תנא: הוא בעור, הוא כושן רשעתים, הוא לבן הארמי ... ומה שמו? לבן הארמי שמו', אמנם דחוק מאוד לומר שכל אלו היו אותו אדם, כיון שהיו בהפרשי שנים גדולים מאוד, אולם אולי באו לומר שהם מאותה משפחה, ולכן השמות היו עוברים בצאצאים, ולכן השם 'לבן' היה נפוץ ורבים נקראו כך במשך הדורות כשם של כבוד, וכיון שהשם לבן הוא המכובד היה ראוי לומר אותו ולא בעור, שזהו 'ומה שמו?' שהכוונה מה השם הכי חשוב שהיה ראוי ליקרא בו; ממילא כיון שהיה ראוי להאמר לבן ולא בעור, ובכ"ז התורה קראה לו בשם בעור שהוא הפחות נחשב, לכן הבינו שזה בא לדרשה. אולי גם נאמר קודם שמי ששלח זה בלק – "ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא" (פס' ד), לשם מה נאמר שוב יחוסו של בלק לאחר שכבר נאמר בהתחלה "וירא בלק בן צפור"? לכן למדו מזה ששמו מרמז על מטרתו כמלך – שהעמידוהו בשל הסכנה מישראל: '"בלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא" והלא מתחלה נסיך היה, שנאמר (במדבר לא, ח): "את אוי ואת רקם ואת צור"? אלא משנהרג סיחון המליכוהו תחתיו בעת ההיא, שגרמה לו שעה' (במדבר רבה כ,ד. וכמו שרש"י מביא על הפס': '"בעת ההוא" – לא היה ראוי למלכות, מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה'). לכן מרמז בשמו על פגיעה בישראל: 'בלק – בא ללוק דמם של ישראל. בן צפור – בן שהיה מצפיר להלחם עם ישראל' (לקח טוב במדבר כב,ב). ומזה שנאמר בלשון יחוס וזה קצת סמוך לנאמר "בלעם בן בעור" (פס' ה), אז למדו כעין סמיכות שגם בלעם בן בעור מרמז על רצונו לעשות נזק לישראל. בלעם ניסה שלוש פעמים להזיק לישראל כשהיה עם בלק ולא הצליח, ומסביר מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (בתורת המקרא "בלק" אות א) שבלעם פעל בארבע דרכים: במניין, בכישוף, בעין הרע ובלהחטיא את ישראל; כשבעצתו להחטיא הצליח להפיל בישראל חללים. אולי 'בלא עם' רומז שאין לו חלק עם העם, שמעבר לפשט זה גם מרמז שפעל בלא משהו שנעשה בעם ישראל (שנעשה 'בלא עם' – בלא שהעם שותף) – שזהו שניסה לפגוע בשלושת הפעמים שהיה עם בלק ולא הצליח, שהוא פעל מבחוץ על ישראל (מניין, כישוף ועין רעה), אבל בשמו גם רמז שפעל גם בדבר הרביעי שבו כן הצליח, שזהו שגם נדרש 'שבלה עם' שהכוונה שבלבל את ישראל בעצתו להחטיאם, ובזה נדרש שפעל בישראל – שבלבל אותם (שזה לא בניסיון מחוץ לישראל, אלא פעל במעשה שנעשה בתוך ישראל עצמם שפעלו). אולי גם 'בלה' מלשון בילה – ערבוב, שזהו שהחטיא את ישראל שערב אותם עם בנות מואב – שזהו שפעל בתוך עם ישראל. והדרשה שבא על אתונו באה לומר איך זה שהיה כ"ך רשע שרצה לפגוע בישראל, כשהוא בדרגה שקשורה לקדושה – שהוא נביא, ועוד לא סתם נביא אלא כעין משה ('"ולא קם נביא בישראל כמשה" – אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור' [ספרי, דברים לד,י])? לכן דורשים שכל זה הגיע שהיה שטוף טומאה, שהיה בא על אתונו, וזהו "בן בעור", שזה נמשך (כעין בן שממשיך את אביו) מכח הטומאה, שהיה 'בא על אתונו'. על בלק נאמר שהיה מכשף יותר גדול מבלעם: 'אלא שהיה בעל קסמים ונחשים יותר מבלעם, שכך כתיב "וירא בלק"' וכו' (תנחומא "בלק" סימן ד), ממילא אם כדברנו שלמדו סמיכות מבלק שרצה לפגוע לבלעם שרצה לפגוע, וזה מרומז גם בשמותם (שרצו לפגוע), אז אולי זה גם מרמז בשמו של בלעם על הניסיונות לפגוע בבנ"י ע"י כוחות שפוגעים, כעין בכישוף וקסם (שגם זה היה אחד הניסיונות של בלעם), שבלק רצה לפגוע בבנ"י ע"י אותם הדברים שעשה בלעם (שהרי הוא עצמו היה קוסם) אלא שחשב שלא יצליח (כמו שבלעם לא הצליח בשלושת הניסיונות), ולכן קרא לבלעם שיקללם בפיו, ולכן בעצם גם בלעם שעשה ניסיונות (במעשים ובפיו) זה כעין גילוי של כוחות פגיעה ורמוז בשמו (שמהסמיכות למדים על שהשם מרמז לרצון לפגוע, וכן שניהם היו קוסמים, ממילא יוצא שאפשר גם שהגילוי של היותו של בלעם קוסם מרומז גם בשמו). וממילא אפשר שכנגד הניסיון הראשון לפגוע שזה במניין נאמר 'בלא עם', שלא יכול לספרם ("מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל" [כג,י]) כעין שאין גילוי של העם לפניו כדי שימנם (אולי גם כעין רמז שאינו יחד עמם [בלא עִם], שזה כדבריו בסוף הפס': "תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו", שהוא לא כמותם ורק רוצה שיהיה בסופו כמותם). כנגד הניסיון השני שניסה להזיק בכשפים וקסמים נאמר 'בלה עם' מלשון בלבול, שזהו כעין כשפים שמבלבלים את ההוראה שיוצאת משמים: 'והאמר ר' יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה' (חולין ז,ב), 'כשפים – נוטריקון: מכחישים פמליא של מעלה, שלא גזרו על אדם זה למות והוא מת על ידי כשפים' (רש"י). שכך ניסה בלעם להזיק: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א'ל" (כג,כג), אבל לא יכל להפעיל קסמים ונשאר בדיוק כמו שגזרו משמים; וכעין רמז שכעת כיון שלא יכל להפעיל קסמים וכישופים אז המציאות אומרת "מה פעל א'ל" – מה נגזר משמים בלא שהכישוף משנה זאת. כנגד הניסיון השלישי לפגוע ע"י עין הרע נאמר שהיה בא על אתונו, כרמז שהיה שטוף זימה, ולכן כ"ך נדהם מהצניעות של ישראל וכך לא יכל להכניס בהם עין הרע: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים ... מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (כד,ב-ה) '"מה טבו אהליך" – על שראה פתחיהם שאינן מכונין זה מול זה' (רש"י). אולם זה נדרש מ"בעור" לשון בעיר – בהמה, ומה נדרש מ"בן"? אלא שבן מרמז על היוצא ממנו (כבן היוצא מאביו), שזהו כרמז שיעץ להחטיא את ישראל בבנות מואב, כיון שהיה שטוף בזימה, עד שאפילו היה בא על אתונו, ולכן היה מחובר לזה ויעץ להחטיא בזה את ישראל, שחטא בנות מואב היה תוצאה היוצאת ממנו.