פרשנות אונקלוס – פרשת שלח

במדבר יג,כ: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה: אונקלוס: העתירא; מסכנה. תה"ת: עשירה; ענייה ומדולדלת. אונקלוס מפרש 'שמנה' כדבר שמן ובריא – שלומר חיובי, ו'רזה' – כדבר מסכן ומדולדל – כלומר שלילי.

במדבר יד,ט: וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם: אונקלוס: בידנא מסירין אינון, עדא תקפהון מנהון. תה"ת: בידינו מסורים הם, עבר חזקם מהם. אונקלוס מפרש שהאויב יתמסר בידינו ללא קושי, כמו אכילת לחם, כי חזקם עזבם.

במדבר יד,יח: יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָו‍ֹן, וָפָשַׁע; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה: אונקלוס: מרחק רגז; סלח לדתייבין לאורייתא ודלא תייבין – לא מזכי. תה"ת: ה' מרחיק כעס; סולח לשבים לתורתו, ואלה שאינם שבים – לא מצדיק. אונקלוס מציג את יחס ה' לעמו, כעין אב אוהב, מקרב ומרחיק.

במדבר יד,לח: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם: אונקלוס: אתקיימו. תה"ת: התקיימו – נשארו בחיים. אונקלוס מתרגם שלא רק חיו, אלא בניגוד לעשרה המרגלים שמתו – הם המשיכו להתקיים ולחיות.

במדבר יד,מד: וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר: אונקלוס: וארשעו. תה"ת: והרשיעו. אונקלוס מתרגם שהעפלה אינה רק עלייה בכוח, אלא באיסור וברשעות.

במדבר יד,מה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה: אונקלוס: וחונון וטרדנון. תה"ת: והיכום וגרשום. אונקלוס מתרגם את שני שלבי המכות שספג העם, הכאה וגירוש.

במדבר טו,ג: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֹלָה אוֹ-זֶבַח, לְפַלֵּא-נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה, אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם--לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה: אונקלוס: למעבד לאתקבלא ברעוא. תה"ת: לעשות להתקבל ברצון. אונקלוס מתרגם שיש לעשות כך שיתקבל על ידי מי שעושים לו, שיריח וירצה לקבלו. המריח צריך לעשות פעולה כדי ליהנות מהריח, אם רצונו בפעולה זאת.

שבת שלום, שבת של הנאה, גבורה, סבלנות, נאמנות לה', צדק, חוסן וקבלת דבר ה' בשמחה, אורן.