אגדת הלחם : והמנורה והשולחן הטהורים .

-------------------------------------------------------------.

 כל אימת שאני מגיע לעיין בפרשת אמור , לכתחילה, אני נבעת בבהלה, שהיא פותחת ברעיון החוזר ונשנה שהקורבנות הינם כביכול - "לחם האלוהים". ולכן יש להקריבם בטהרה.

והלוא זה שנים רבות אני מטיף את ההפך : כי "גנאי" הוא לאלוהים שמאכל האדם :"לחם" נזקק גם הוא למעין זה. ועוד בדמות  מאכולת אש של ברואיו הבהמות.

 וכי בכוונת מכוון הניחה זאת התורה עד אם יבוא יום ונתעשת ....

 הנה כי כן בפתח פרשת אמור מתעכבת התורה הרבה על הצורך שהכהנים יהיו טהורים באשר הם מקריבים את לחם אלוהיהם . ואם לא די בכך הרי גם כהנים בעלי מום  נאסרו לשמש בפולחן זה.

 שוב בטיעון כי מי האמור להקריב את :"לחם האלוהים" עליו שיהא טהור.

 והנה לקראת סוף הפרשה אני שב ונרגע :  שם ה"לחם" חוזר להיות אך מאכל אדם וכל שמוקרב לאלוהים הוא אך זכר לקורבנות  בדמות  בזיכי לבונה .

 כאמור כזכר לקורבנות הנפסדים ההם. [ שכך גם לבסוף יהא.]

 עתה גם יובן מדוע בהקשר זה, מדגישה התורה את עניין המנורה הטהורה ואת עניין השולחן הטהור.

 בעיניו של הקב"ה פולחן המזבח אינו טהור ואור הקורבנות נופל מאור המנורה הטהורה.

 כשם שהלחם על השולחן במשכן הוא הלחם האמיתי באשר שולחנו טהור.

 הנה כי כן ,כבר בביטוי :"לחמי לאישיי" רמז הקב"ה על הכוונה כאמור, 

בבחינת המועדף בעיניו.

הקב"ה זקוק ללחם הפנים האמיתי שמוגש לא מזבח אלא על שולחן טהור. אותו שמצהיל פניהם של בני האדם הנצרכים לו . מבחינתו של הקב"ה די לו בזכרון של הקרבה סמלית של בזיכי הלבונה שהניחו כסמל על הלחם.

 לא בכדי גם זעק הנביא מפי הגבורה : "חסד חפצתי ולא זבח".

 משה אהרון