"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'. והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימם בני שנה ופר בן בקר אחד ואילם שנים יהיו עלה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחח לה'. ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. והניף הכהן אתם על לחם הבכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קדש יהיו לה' לכהן" (ויקרא כג,טו-כ). '"ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת" – יכול שבעת כבשים ושעיר האמור בחומש הפקודים הם שבעת כבשים ושעיר האמור כאן? וכשאתה מגיע לפרים ולאלים אינם הם. אלא אלו קרבו בגלל לחם ואלו קרבו בגלל היום' (ספרא [מנחות מה,ב]). הקרבנות כאן הם הקרבנות שעל קרבן שתי הלחם, נראה שקרבן שתי הלחם מוקרב בשבועות שהוא חג מתן תורה, כמו שאנו אומרים בתפילת מוסף (אמנם בתורה לא מופיע שבועות כחג מתן תורה, אבל כך חז"ל זיהו אותו, ואמנם יש עם זה כמה בעיות, ראה ב'תורת המועדים' 'חג שבועות כחג התורה' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שדן ומיישב), כיון שהתורה באה לתקן את העולם מהעיוות של חטא עץ הדעת, שהוא היה חיטה (לדעת ר"י [ברכות מ,א]), לכן בחג מתן תורה מביאים קרבן שמבטא חיבור לה' כנגד זה, ולכן שתי הלחם כרמז לשנים שחטאו באכילה מעץ הדעת, שזהו אדם וחוה. (אמנם יש החולקים על זיהויו של עץ הדעת [כמו שמובא שם בגמ', וכן בב"ר טו,ז יש עוד דעות], אבל גם אפשר לומר שהקרבת שתי הלחם משפיעה על ברכת פירות האילן: 'ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן' [ר"ה טז,א]. לכן כיון שיש השפעה לפירות העץ ע”י השפעת קדושה, לכן הקרבן מתייחס בתיקונו גם כנגד פרי עץ הדעת שהיה פרי העץ). בנוסף זה גם כרמז לשתי לוחות הברית שהם היסוד לתורה שמתקנת את חטא עץ הדעת. לכן המצווה שיקריבו לאחר שיספרו חמשים יום, כנגד חמישים שערי הבינה שנבראו בעולם (וסופרים בפועל 49 כנגד שמשה שהביא את התורה זכה להגיע לשער ה-49 ['נ' שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלקים"'. ר"ה כא,ב]). לכן נראה שגם הקרבנות שמקריבים יחד עם שתי הלחם גם הם קשורים לתורה והשפעתה בעולם. נראה ששבעה כבשים כנגד השבוע, שהחלוקה של הזמנים לשבוע מדגישה שה' ברא את העולם, שהרי ע"פ הטבע אין גילוי כנגד שבוע (להבדיל מיום או חודש או שנה שזה מתגלה ע"פ השמש והירח), לכן בזה מכריזים שה' ברא את העולם ולכן יש לשמור את תורתו. בנוסף, השבת היא כנגד כל התורה: 'בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה. בתורה דכתיב (שמות טז) "עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי", וכתיב (שם) "ראו כי ה' נתן לכם את השבת". בנביאים דכתיב (יחזקאל כ) "וימרו בי הבנים בחוקותי לא הלכו" וגו', וכתיב (שם) "ואת שבתותי חיללו מאד". בכתובים דכתיב (נחמיה ט) "ועל הר סיני ירדת", וכתיב "ואת שבת קדשך הודעת להם" וגו'. אמר ר' אלעזר בי ר' אבינה: מצוות שבת מליא, להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה' וכו' (יר' נדרים ג,ט). לכן בשבת יש גילוי כנגד התורה; אולם יותר מזה, בשבת יש זמן להתחבר לתורה, ללמוד ולברר ערכי תורה ולאגור כח לששת ימי החול, לכן בשבת מתחברים לתורה עד כדי כך שמתנתקים מהחטא שלכן נמחל על העוונות אפילו הקשים ביותר: 'אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "מחללו”, אל תקרי מחללו אלא מחול לו' (שבת קיח,ב). לכן היא מביאה לגאולה: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי”, וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שם), כיון שיש בזה תיקון לחטא עץ הדעת; לכן זה נרמז כאן כבסיס לתורה. (גם נראה שיש בזה רמז לחגים, שהם שבעה [ר"ה, יוה"כ, סוכות, שמ"ע, פסח, שביעי של פסח ושבועות], שבהם אנו מקדשים את הזמנים ע”פ ציווי התורה, ובזה יש לזה השפעה על תיקון כל העולם ע"י התורה [אולי גם החגים זה גילוי כנגד השבת שהיא היום השביעי, שה' קידש את השבת כזמן קבוע ואנו מקדשים את הזמנים שע"פ הקביעה כדימוי לקידושו של ה' את השבת (שאנו בעוה”ז זמניים ולכן הקביעה שלנו היא משתנית ע”פ קביעת הזמן, להבדיל מה' שהוא אין סוף ולכן זה קבוע תמידי. בנוסף אם ה' היה מקדש כקבוע לא היתה מציאות שאנו נקדש זאת..)]) וזה גם מגלה כנגד התורה שיש בה גם חלוקה של שבעה ספרים (שבת קטז,א). אולי זה בכבשים כיון שכבש זה כנגד יצחק (ויק"ר כז,ט), ויצחק עלה כקרבן בעקידה, ולכן זה כנגד העלאת המציאות לקדושה כמתגלה בשבת ובמועדים, שהכל מתנהג בקדושה, בלי עשיה של חול; וכן יצחק קשור במיוחד לגילוי א"י (שלכן נאסר עליו לרדת למצרים), ובא"י יש גילוי כנגד השבת, שזהו שמיטה ויובל. פר אחד כרמז שכל התורה היא אחת, שאע"פ שיש בה ריבוי מצוות בכ"ז הכל בשורשם מאוחד; ואף יש מחלוקות בהלכה, ובכ"ז 'אלו ואלו דברי אלקים חיים הן' (עירובין יג,ב). דבר זה מתגלה בפר שהוא כנגד אברהם (ויק"ר שם), שאברהם הוא עמוד החסד ("חסד לאברהם" [מיכה ז,כ]), וכך הזיהוי שלו בקרבן פר הוא ע"פ הנאמר כשהכניס אורחים "ואל הבקר רץ אברהם", והתורה בפנימיותה הכל חסד, שזה מבטא את אחדות כל התורה (כעין שהלל אמר לגר שזהו כל התורה על רגל אחת [שבת לא,א]). האיילים הם שנים, כנגד שהתורה נתנה בשתי לוחות הברית, ואף בתורה יש שני חלקים – גילוים, תורה שבכתב ותושב"ע. את זה מבטאים באייל שמבטא כח (אייל פרושו כח: "ואתה ה' אל תרחק אילותי לעזרתי חושה" [תהלים כב,כ]. '"אילותי" – כחי, כמו (לקמן פח) "הייתי כגבר אין איל", וכמו "יש לאל ידי" (בראשית ל"א)' [רש"י]), שבתורה בכתב יש מעלת כח שהיא התורה העליונה במקורה העליון, ובתושב"ע יש מעלת גילוי כח שהיא למעשה בפועל – היא זו הקובעת בפועל מה לעשות. אולי גם זה כרמז נגד אותם שלא מאמינים בתושב"ע, שלכן צריך להתגבר נגדם, ובנוסף התושב"ע קשה ללמדה כיון שהיא מרובה וצריכה הרבה עיון; ולכן זה מתגלה בהקשר לכח. לכן גם אייל כנגד יצחק (שהלימוד לכבש כנגד יצחק נלמד מהעקידה שבה נאמר "איל"), שמסר נפשו על רצון ה' בעקידה, שכך יש להתמסר לגמרי כדי לעמוד על התורה באמיתיותה, וכן כדי לקיימה בשלמות כרצון ה' בכל מצב (גם כשיש גזרות). ניתן פעמיים כנגד יצחק, שכך כעין רומז גם לחלק יעקב ממשיכו, שבכח גילוי התורה (באייל או בכבש) יש גם קשר ליעקב, כיון שהתורה נתנה עם גילוי ליעקב (שממנו יצאו רק בנ"י [שלא כמו שיצאו מאברהם ויצחק, ישמעאל ועשו]): "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד) [שכך בשבעה כבשים רמז לשבעה ספרי תורה, או בשני איילים כרמז לגילוי התורה כמו שאמרנו]. (ובזה כעין רמז שהיה ראוי מלכתחילה שיצא מיצחק י"ב השבטים [ב"ר סג,ו]). כך בעולות האלו אנו מגלים על תיקון העולם בתורה, ומכפרים ומתקנים את חטא עץ הדעת ע"י דבקותנו בתורה ומצוותיה, לכן גם מקריבים שעיר עזים אחד לחטאת, שעז כנגד יעקב (ויק"ר שם), ואנו בני יעקב – בנ"י, אנו המקיימים את התו"מ ומתקנים את העולם. כך מביאים לשלמות ע"י חיבור שמים וארץ, שזהו שלמים שיש בהם שלום בכל ('דבר אחר: "שלמים" – שהכל שלום בהן; הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים' [ספרא; ויקרא ג,א]); לכן מביאים שנים כנגד שמים וארץ, שיש שלום וחיבור של שמים וארץ. שלמים באים בכבשים שזה כלשון כבש שבו עולים (=רמפה), שכך מאחדים שמים וארץ שמעלים את כל העולם כולו למעלה לה' (וכן כנגד יצחק שהועלה כקרבן, שיש בו חיבור שמים וארץ). נראה שבעולה רומזים על כלל בנ"י שקיבלו את התורה, שהתעלינו (לשון עולה) בקבלת התורה, שזה נרמז בפר כבש ואיל, כעין הנאמר: '(במדבר ז,כא) "פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר", כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים. "אַיִל אֶחָד", כְּנֶגֶד לְוִיִּם. "כֶּבֶשׂ אֶחָד", כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלָּם קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי' (במדבר רבה יג,טז). עוד אפשר שאיל כנגד יצחק וכבש כנגד יעקב (רש"י במדבר ז,כא), שכך שמירת השבת ויו"ט זה רק בישראל (שאסור לגוי לשבות שבת), שזהו שמיעקב יצאו רק בנ"י בלא גוים (כישמעאל ועשו) [גם ביעקב התגלה מעשה שפעל בחגים, שזהו שגנב את הברכות ע"י הבאת שני העזים לקרבן פסח (רש"י; בראשית כז,ט), שלכן בויק"ר זיהו את יעקב בעז, אבל כאן מזהים את יעקב ככבש, ובכ"ז יש גילוי כנגד המעשה שעשה בחגים כרמז לחגים שמתגלה בשבעה כבשים; שקרבן הפסח נעשה אצלנו בעז או כבש, ולכן בהתגלות אצלנו בגילוי של פסח זה מתגלה כעין בהקשר גם של גילוי כבש]. השני איילים כנגד יצחק כמו שאמרנו קודם. בכך מתגלה כח אבות בהקשר למתן תורה, שבזכותם קיבלנו תורה, שהתורה נתנה לנו בזכות הבחירה באבות; והם היו היסוד של תיקון העולם שאנו ממשיכים אחריהם ע"י התורה שקיבלנו בשבועות.