"כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו" וגו' (ויקרא כה,כד). '"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ", אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם" (תהלים קו, מג). "וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ", שֶׁנִּמְכְּרוּ בְּמַדַּי בִּימֵי הָמָן, שֶׁלְּקָחָן אוֹתוֹ רָשָׁע מֵאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. "וּבָא גּוֹאֲלוֹ", זֶה מָרְדְּכַי. "וְגָאַל אֶת מִמְכַּר אֶחָיו", שֶׁכִּסָּה אֶת עֲוֹנוֹתֵיהֶם, שֶׁכֻּלָּם הָיוּ רְאוּיִם לַהֲרִיגָה; לָמָּה? שֶׁאָכְלוּ מִתַּבְשִׁילֵי הַמֶּלֶךְ. מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: "וּבִמְלֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה" וְגוֹ' (אסתר א, ה). וְנִתְגָּרָה בָּהֶן הָמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל" (שם ג, ז). וּבִזְכוּת מָרְדְּכַי נִצֹּלוּ, "וְנַהֲפֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהֶם" (שם ט, א). הֱוֵי, "וְגָאַל אֶת מִמְכַּר אֶחָיו". דָּבָר אַחֵר, "וּבָא גּוֹאֲלוֹ", זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "גּוֹאֲלָם חָזָק ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ירמיה נ, לד). "הַקָּרוֹב אֵלָיו", זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, "וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עִם קְרוֹבוֹ" (תהלים קמח, יד)' (תנחומא "בהר" סימן ד). חז"ל דרשו את הפס' האלו על נס פורים, הלימוד "ומכר מאחזתו" שלמדו שנמכרו להמן, זה ע"פ דברי המן "אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עשי המלאכה להביא אל גנזי המלך" (אסתר ג,ט), וכן אמרה אסתר "כי נמכרנו אני ועמי" (שם ז,ד). מה שנאמר "מאחזתו" אפשר שדרשו מלשון אחיזה, שהינו בגלות תחת יד אחשוורוש; או מלשון אחוזה, שהמן רצה להרוג את כל היהודים בכל מקום, בכל 127 מדינות מלכות אחשוורוש, לכן מודגש שמכר מאחוזתו. העוון של ישראל היה שאכלו מתבשילי המלך, לכאורה אין לזה ראיה בפס' אלא זה נאמר כדעתו של התנחומא ע"פ הנאמר באסתר, כמו שמביא את הפס'. אולם נראה שגם את זה דרש ב"ממכר אחיו", שרמז שהמכירה נעשתה דווקא ע"י אחיו, שהם חטאו וגרמו למכירה ביד המן, כרומז שמרדכי ניסה למנוע זאת והם בכ"ז חטאו, כמו שמובא באסת"ר: 'אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא: הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'" וגו'. אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אֱלֹקיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ". כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁהֵם מַפְרִישִׁין לְבָבָם וֶאֱמוּנָתָם מִמְךָ, אִם רְצוֹנְךָ אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם בָּאִים בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ' וכו' (אסת"ר ז,יא). אמנם לכאורה כאן נאמר 'שאכלו מתבשילי המלך' משמע שזה על האכילה ולא שחטאו בזנות, אולם אפשר שהכוונה שהשתתפו בסעודה, שזה כולל את כל מה שנעשה שם, כולל הזנות (שזה היה דבר שבשגרה בסעודותיהם). אפשר שהתנחומא מעמיד שזה על האכילה מתבשילי המלך אלא שאם כך אז לא מובן וכי בגלל אכילה של טרפות חייבים כליה? אלא צ"ל כמו מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שסעודת אחשוורוש היתה על שחישב את הזמנים והבין מכך שבנ"י לא יגאלו יותר (מגילה יא,ב), כך שהיה בזה חילול השם שהשתתפו בחגיגה על שלא יגאלו. לפי זה אפשר שגם כאן נדרש "ממכר אחיו" שהחטא נבע מהעניין של מכירת בנ"י ביד האומות, שיצאנו לגלות, שעל זה היתה מידת הדין שחגגו על גלותנו ואי הגאולה. (אמנם בגמ' מובא טעם אחר לגזרת המן: 'שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. - אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו? אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב (איכה ג, לג) "כי לא ענה מלבו"' [מגילה יב,א]. אלא שאפשר שבעקבות הסעודה עלתה מידת הדין גם על מה שהשתחוו אצל נבוכדנצר, שלכן דווקא עכשיו נעשתה הגזרה, וכן מביא רש"י: '"ומרדכי ידע" – בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך, לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש' [רש"י; אסתר ד,א]. אולי כיון שעכשיו חגגו שלא נגאלים אז עלה זיכרון מידת הדין על הנעשה כשגלו – שהשתחוו לצלם. עוד אפשר שע"פ דברי רשב"י זה נרמז ב"ממכר אחיו" כרומז לנעשה בזמן שנמכרו – שזהו בזמנו של נבוכדנצר, שאז נמכרו לאומות). חז"ל דרשו על הדינים שנאמרו כאן שהם כרצף על חטא בפירות שביעית: 'דאמר רבי יוסי בר' חנינא: בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו", וכתיב (ויקרא כה, יד) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", דבר הנקנה מיד ליד. לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר (ויקרא כה, כה) "וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו", לא באת לידו לסוף מוכר את ביתו, שנאמר (ויקרא כה, כט) "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה"' וכו' (ערכין ל,ב). נראה שלכן התורה רמזה לנעשה בפורים כאן, שזה היה בזמן גלות בבל שהיתה שבעים שנה לתקן את שחטאו בשמירת שביעית: '"את אשר לא שבתה" – שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד ע' שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום' וכו' (רש"י; ויקרא כו,לה). לכן כאן נרמז על הנעשה בזמן זה.