פרשת השבוע - מצורע
"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹורָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ... וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹורוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (ויקרא יד, ב-ד)
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: על שבעה דברים נגעים באים: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גלוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין". (ילקוט שמעוני מלכים ב)
אגדתנו מונה שבעה עבירות המביאות נגעי צרעת על האדם, כולם תולדות של מידת הגאווה השנואה על ה' ככתוב בספר משלי: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב". ומסביר בעל "אורחות צדיקים": "אפילו אין לו גבהות (גאווה) אלא בלב (ולא בדיבור או מעשה), נקרא תועבה".
הגאווה שמה במרכז את האגו ואת הצרכים של האדם, ומבטלת את קיומו של הזולת ברבדיו השונים: אם מדובר בחייו (שפיכות דמים), בממונו (גזל וצרות עיין), בגופו (גילוי עריות), בכבודו ושמו הטוב (לשון הרע וגסות רוח), ובאמינותו (שבועת שווא). הגאווה מביאה את טומאת הצרעת, כי כל טומאה מקורה בריחוק מהקב"ה, מקור כל חיים וטוב, וכל קדושה נובעת ממנו וממידותיו.
השינוי הנדרש מהמצורע היא הדרך ארוכה לשיקום מהגאווה והשגת מדרגת הענווה. השלב הראשון הוא לימוד מחדש על ערך החברה והשתיקה, על ידי הפרדה ובידוד של המצורע בישיבתו מחוץ למחנה. תהליך חינוכי זה מבוסס על עיקרון של "מידה כנגד מידה" כפי שמסבירה הגמרא: "הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו (על ידי לשון הרע), לפיכך אמרה תורה "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (ויקרא יג). וכן, כשמביא המצורע קרבן לטהרתו, מצרף הוא הצומח הגבה ביותר (הארז) והצומח השפל ביותר (האזוב), ומסבירים חז"ל (מדרש תנחומא): "מה תקנתו של זה שמתגאה וגבה כארז - ישפיל עצמו כאזוב ויתכפר לו".
לקוח מתוך העלון: "פנינה לשבת".
