'המן מן התורה מנין? (בראשית ג, יא) "המן העץ"' (חולין קלט,ב). 'מנין – למעשה המן. המן העץ – יתלה על העץ' (רש"י). חז"ל דורשים למעשה המן בפורים ברמז מהתורה, כיון שכל דבר מרומז בתורה. אולם לכאורה עדיין לא מובן למה דווקא על המן מרדכי ואסתר שאלו ולא על אחרים בנ"ך? בפשטות נראה שבאו לומר שכל הנ"ך רמוז בתורה, ושאלו דווקא על אסתר כיון שהיא נחשבת האחרון בספרים שנכתבו על ניסים: 'א"ר אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים. והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב קא אמרינן' (יומא כט,א), ולכן כעין רמז שעל כל הנ”ך, עד הסוף נרמז בתורה. או שעל אסתר חלקו בתחילה: 'שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות. שלחו לה (משלי כב, כ) "הלא כתבתי לך שלישים", שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות יז, יד) "כתב זאת זכרון בספר", כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון מה שכתוב בנביאים, בספר מה שכתוב במגלה' וכו' (מגילה ז,א). לכן באה הגמ' כאן לחזק את הדעה שניתן ליכתב, שלכן זהו ספר מהנ"ך ולכן יש לו רמז בתורה. או שבזמן אסתר קיבלו עליהם את התורה מרצון ולכן היה בזה השלמת התורה (שבת פח,א), לכן יש חשיבות מיוחדת שיהיה מרומז בתורה כיון שזה חלק מהותי בתורה; לכן גם הביאו כאן רמז למשה, שאינו קשור לפורים, אבל יש בזה כדי לומר שזה הכל עניין אחד, שפורים זה השלמת מתן תורה של משה ולכן כעין באים יחד ומרומזים בתורה. (אולי אפשר שבאו לרמז בזה לדעה שמובאת בכמה מקורות בחז"ל שהמגילה נתנה בסיני [ראה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א], ולכן דווקא לעניין פורים חיפשו רמז בתורה, כרמז שיש גילוי מיוחד של פורים בתורה מסיני [ולכן גם הביאו רמז למשה בתורה, כרמז שהוא הביא גם את מגילת אסתר]). המן רמוז בעץ הדעת כרמז שיתלה על העץ (כמו שמביא רש"י), אולם נראה שיש בכך גם עומק שהמן מייצג את הצד של יצה"ר, בהיותו זרע עמלק שקשור לשורש הטומאה בעולם, ולכן הוא מרומז בעץ הדעת שהוא שורש החטא בעולם (וכן מהחטא בא המוות בעולם ['… אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית'. ברכות לג,א], ולכן בזה רמוז שיתלה – שימות). גם נראה שבמעשה פורים יש כעין קשר גילוי לעץ הדעת, ולכן גם מותו – תלייתו היה על העץ; שאת העץ הכין כדי להמית את מרדכי, כעין הנאמר "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" (תהלים לז, לב), שמרמז על יצה"ר (שפועל על דעת האדם שהתקלקלה מעץ הדעת): 'ואמר ר"ש בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר (תהלים לז, לב) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו"' וכו' (קידושין ל,ב). לכן העץ שעשה המן היה גבוה חמישים אמה כעין כרמז לנ' שערי בינה בעולם ('נ' שערי בינה נבראו בעולם' [ר"ה כא,ב]), כרמז שזה מכוון לעץ הדעת ולכן נעשה כנגד שערי הבינה כרמז לדעת (שכאן אצל המן זה כעץ הדעת שבא לקלקל את הדעת הישרה בעולם). לכן מה ששימח את מרדכי היה ששמע שהילדים לומדים תורה ויוצא מדבריהם שתהיה הצלה, שזה כרמז שהתורה שמיישרת את הדעת היא שעומדת נגד כח המן ומזימותיו ('וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, וַיָּבוֹא שָׂמֵחַ הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ, וּפָגְעוּ בְּמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם. וְרָאָה מָרְדֳּכַי שְׁלשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְרָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵיהֶם, וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת, הָלְכוּ אַחֲרֵי מָרְדֳּכַי לָדַעַת מַה יִּשְׁאַל מָרְדֳּכַי מֵהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדֳּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם פְּסֹק לִי פְּסוּקֶיךָ, אָמַר לוֹ (משלי ג, כה): "אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא”. פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר: אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם, וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר (ישעיה ח, י): "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵ'ל”. פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר (ישעיה מו, ד): "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָֹּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט”. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדֳּכַי כָּךְ שָׂחַק וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן: מָה הִיא זֹאת הַשִֹּׂמְחָה שֶׁשָֹּׂמַחְתָּ לְדִבְרֵי הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ? אָמַר: עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבִּשְׂרוּנִי, שֶׁלֹא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ' [אסת"ר ז,יג]. שמובא כאן שלמדו תורה ומהתורה שלמדו יוצא שתהא הצלה; ואף הודגש שאחד אמר 'אני קריתי היום' כדי להדגיש שיש כאן הדגשה ללימוד תורה שמרדכי רואה). עץ הדעת הביא לתאוות ובפרט הערוה (שלכן ראו שהם עירומים), כך גם בפורים במשתה הראשון היה פריצות שרצו שתבוא ושתי ערומה (מגילה יב,ב) ושם החל להראות כח המן, שהיה מהיועצים להרוג את ושתי, ואף נרמז אז שיפול בהמשך: 'תנא: ממוכן זה המן; ולמה נקרא שמו ממוכן? שמוכן לפורענות' (שם), כעין רמז שמשם כוחו, שיגדל עד שיפול. לכן אפשר שמה שנאמר "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן" (אסתר ג,א); '"אחר הדברים האלה" – שנבראת רפואה זו להיות לתשועה לישראל. "גדל המלך" וגו' "את המן" – שהקב"ה בורא רפואה למכתן של ישראל קודם שיביא המכה עליהם' (רש"י). זה לא רק לומר שהקב"ה בורא רפואה לפני המכה, אלא זה גם מרמז (על דרך הפשט) שהמלך גידל את המן בעקבות הדברים שקרו (ש"אחר הדברים האלה" חל על כל מה שנאמר קודם מתחילת המגילה), שמהסעודה קרנו החלה לעלות עד לשיא שנאמר כאן. זה מראה שהמן מקבל כוחו מכח הטומאה, ולכן כוחו מהפריצות שהיתה בסעודה; לכן גם בזה היה קטרוג על בנ”י שהשתתפו בסעודת הפריצות ומזה כח לגזרת המן ('אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא: הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'” וגו'. אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אֱלֹקיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ”. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם, וְאָמַר לָהֶם: לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא' וכו' [אסת"ר שם]), כך שכוחו קשור לפריצות, שזהו שהמן רמוז בעץ הדעת. לכן גם מובן שהמן מתפאר: “ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך" (אסתר ה,יא). מיילא עושרו וכבודו זה מובן, אבל לספר שיש לו בנים רבים (שהתפאר שהיו לו הרבה מאוד, ומובא בגמ' כמה [מגילה טו,ב]), מה הכבוד בזה? בפשטות אולי זה רמז שנשים רבות רצו אותו וכך נולדו לו מהן כ"ך הרבה, ולכן בזה רמז שגם אסתר התאהבה בו ולכן מזמינה דווקא אותו עם המלך (כמו שממשיך בדבריו: “ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך”). אבל אפשר שזה כרמז שכוחו ביצרים שלו, בפריצות הגדולה שלו, שבזה בא לומר שיש לו כח רב בעולם מכח זה. שזהו כמו עושרו שבזה משפיע (כמו שרצה לתת כסף לאחשוורוש להשמדת ישראל), שכך גם כוחו מהפריצות שמכח טומאה זו הוא בעל השפעה, שזהו שהמלך גידלו מעל כולם, שזהו כמו הנאמר "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו", שזה מכח הפריצות שארגן והשפיע (כמובא במדרש שיעץ לאחשורוש להחטיא במשתה את ישראל), שזהו מקור כוחו בעולם. זהו שהמן מרמז לחטא עץ הדעת, שזהו כוחו, ובפרט לדעה שעץ הדעת היה גפן ('דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין"' [ברכות מ,א]), שכאן מתגלה במשתה פריצות ומשם כח המן, והבאת יללה לעולם (“ויזעק זעקה גדלה ומרה ... ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים" [אסתר ד,א-ג]). ההיפך מעץ הדעת זהו התורה שמתקנת את הדעת, וכך מקדשת את כל העולם, וזה במיוחד מתגלה במקדש, שם הארון עם הלוחות ומקום הסנהדרין שפוסקים את ההלכה ומפיצים תורה בכל העולם, לכן מרדכי שהיה היפוכו מרומז בשמן המשחה שבו קידשו את המשכן, וגם את אהרן ובניו, כרמז לתיקון כל העולם (שהמשכן כנגד כל הבריאה [תנחומא "פקודי" סימן ב]) ובפרט לתיקון האדם (אהרן ובניו) מקשרו לחטא. לכן הרמז הוא 'מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל, כג) "מר דרור", ומתרגמינן מירא דכיא', שבפס' נאמר "מר דרור", ש“דרור" רומז לחירות שזה ע"י התורה: '"והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' (אבות ו,ב). ו"מר" רומז לביטול עמלק שבגימטריה 'עמלק' זה 'רמ' שרומז לגאוה (היהודי הקדוש), לכן כאן נאמר "מר" – ההיפך מ-'רם', כרמז שמתנהג בענווה גמורה (ההיפך הגמור מגאוה) ואז ה' מגביהו (שאז רומז שיש בו שיכות להתעלות – רם, אבל בגילוי חיובי), שזהו ההיפך מעמלק – זהו ביטל כח עמלק ומחייתו, ולכן מרדכי הוא שהיה הראש במעשה פורים, שהיה שם מחיית עמלק (בהמן ובניו, ואף בשאר ההרוגים לשיטת התרגום [ראה 'מועדי ישראל' מאמר 'קיום מצות מחיית עמלק בדרמה של פורים', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]), שזהו שמרדכי מרומז ב"מר דור”.(אולי לכן בהמן מרומז כמה פעמים המספר עשר, כנגד שהוא ההיפך מגילוי התורה שנתנה בעשרת הדברות [ובה גנוז כל התרי"ג (יר' שקלים ו,א)], שזהו עשרה בנים, "ועשרת אלפים ככר כסף" [אסתר ג,ט] להשמיד את ישראל – שזהו במקומם, במקום גילוי עשרת הדברות שמתגלות בבנ"י, וכן נכתב כמה פעמים בכתיב "יהודיים", עם י' מיותרת כרמז למהותם של ישראל שיש בהם גילוי של עשרת הדברות). על הרמז לאסתר נאמר 'אסתר מן התורה מנין? (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר"', 'למעשה אסתר – הסתר אסתיר, בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעות' (רש"י). שבאסתר מתגלה הקשר לה' בהסתר פנים (ראה ב'לזמן הזה', אדר, 'אסתר מן התורה מנין?', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). שזה גם מרמז על ההבדל בין המן ומרדכי, בין הטומאה שמביאה לכפירה בה', בטענה שלא רואים אותו (כמו שעמלק יצא להילחם בישראל כאילו שאין ה' שגאלם ומגן עליהם), לבין מרדכי המאמין שיסודו בקודש ולכן מגלה את ה' שמסתתר (גילויו) בעולם. לכן המן נרמז בדברי ה' לאדם: "ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת” שה' שואלו כאילו שאינו יודע, ואף אדם התחבא כרמז שיש כאן עניין של הסתתרות, שכך גם ה' מסתתר בעולם. לעומתו מרדכי נרמז בשמן המשחה, כיון שבמקדש יש את גילוי ה'. (נראה גם שנרמז מרדכי בשמן המשחה שזה מרמז על הקדושה, שממנה השמחה האמיתית בעולם, שלא כשמחה של גשמי [ובטח של תאוות] שאינה של אמת, ולכן "משחה" זהו אותיות "שמחה". שכך זהו ההבדל בין השמחה שהיה אצל אחשורוש שהביא למיתה [במשתה הראשון] ועצב בעולם [שגזרו והלכו לשתות (אסתר ג,טו)], לעומת מרדכי שהביא שמחה וטוב לעולם).