'הני שלשה חמשה ושבעה כנגד מי? פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעמיה, ומנו? רבי שמעון בן פזי; ואמרי לה ר' שמעון בן פזי וחד דעמיה, ומנו? רבי יצחק בר נחמני, ואמרי לה ר' שמואל בר נחמני. חד אמר: כנגד ברכת כהנים. וחד אמר: כנגד שלשה שומרי הסף, חמשה מרואי פני המלך, שבעה רואי פני המלך. תני רב יוסף: ג' חמשה ושבעה, שלשה שומרי הסף, חמשה מרואי פני המלך, שבעה רואי פני המלך' (מגילה כג,א). 'ברכת כהנים – שלשה תיבות בפסוק ראשון וחמשה בפסוק שני ושבעה בפסוק שלישי. חמשה מרואי פני המלך ושבעה רואי פני המלך – שבעה הם כדכתיב "שבעת שרי פרס ומדי", ומהם יש חמשה חשובים כדכתיב בסוף מלכים, שלשה שומרי הסף בסוף ספר מלכים, וכנגדן תיקנו אלו מעין דבר מלכות' (רש”י). 'שבעה רואי פני המלך. פירש הקונטרס: דאחשורוש. וקשיא לומר שתקנו חכמים כנגד ענינו של אותו רשע. לכך פירש ר"ת אותן הכתובים בספר ירמיה (ירמיה, נב). ובמלכים (מלכים ב, כה) כתיב חמישה, ובירושלמי מפרש שהשנים שלא הוזכרו במלכים הם סופרי הדיינין' (תוס'). לכאורה צודק ר"ת, למה לא אמר רש"י שהראיה היא ממה שנאמר רואי המלך בהקשר למלך ישראל? נראה שזה משום שבגמ' נאמר על חמשה "מרואי פני המלך" ובשבעה "רואי פני המלך", ואם היה זה כדברי תוס' היה ראוי לומר בשניהם "מרואי פני המלך" שכך נאמר על השבעה בירמיהו (“ושבעה אנשים מראי פני המלך" [ירמיהו נב,כה]) ונדע שיש שתי דרגות, למה נאמר בלי מ' בתחילה? לכן הבין רש"י שזה נלמד ממלכות אחשוורוש שם נאמר בלי האות מ'-"שבעת שרי פרס ומדי ראי פני המלך" (אסתר א,יד). נראה שהביאו דווקא מאחשוורוש ששם ברור שמדובר על שבעה שהיו רואי פני המלך שלא כמו בנאמר בירמיהו שאפשר להבין שהם מרואי פני המלך, אבל היו עוד רק שמתוכם לקח את השבעה, לכן הביאו ראיה מאחשוורוש שמוכח שהיו בדווקא שבעה (שאין שם את האות מ' שמשמעה מתוך אחרים שכמותם). אמנם אחשורוש זהו מלכות הגוים ועוד רשעים, אבל זה לא משנה כי העיקרון זהו דימוי לדבר מלכות; ועוד אולי שבארץ יש דימוי לשל מעלה, ולכן זה מראה כעין כנגד גינוני מלכות של מעלה. שבעה קרואים זה בשבת, נראה שזה מרומז בפס' באסתר שנאמרו בזמן שהיה שבת: '"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין". אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא? אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות' וכו' (מגילה יב,ב), לכן זה מתאים להראות גילוי של זה בשבת. גם נראה שיש רמז לתורה, שאחשוורוש פנה אליהם כדי לדון את הדין של ושתי: "כדת מה לעשות" (אסתר א,טו), שזה כרמז לתורה שמגלה את רצון ה' בעולם. נראה גם שבאסתר יש חשיבות גדולה יותר לנאמר שהוא כמרמז על מלכות השמים, כיון שנאמר כאן המלך, וזה מרמז על הקב"ה: '"אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ". ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן: כל מקום שנאמר במגלה זו למלך אחשורוש במלך אחשורוש הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר למלך סתם משמש קדש וחול' (אסת"ר ג,י), לכן למדו כאן שזה מרמז על ענייני קדושה. בנוסף, קריאת התורה נעשית בתפילה, והתפילה כנגד קרבנות ('תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות' [ברכות כו,ב]), ושבעת רואי פני המלך מרמזים על הקרבנות: '"הקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש". א"ר לוי: כל פסוק זה על שום קרבנות נאמר. כרשנא – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך?. שתר – כלום הקריבו לפניך שתי תורין?. אדמתא – כלום בנו לפניך מזבח אדמה?. תרשיש – כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה, דכתיב בהו (שמות כח, כ) "תרשיש ושהם וישפה". מרס – כלום מירסו בדם לפניך?. מרסנא – כלום מירסו במנחות לפניך?. ממוכן – כלום הכינו שלחן לפניך?' (מגילה שם). אולי אפשר גם שהסעודה נעשתה על שלא נבנה המקדש (שם יא,ב), ולכן בזה מצד אחד באה הצרה, שהמן גזר כעונש, (רש"י; אסתר ד,א) אבל בזה גם מוחבא שורש הגאולה, שושתי נפלה ואסתר עלתה במקומה (והגאולה מצרת המן כעין רמז לתיקון לסעודה על המקדש). גם ושתי מתה אז כעונש על חורבן המקדש ע"י אבותיה ופעולתה נגד הבניה של המקדש, כך שיש כעין גילוי חיובי בהקשר למקדש, וגם בנה של אסתר (לפי חלק מהדעות) כשמלך גזר לתת לבנות את המקדש, שזה כעין רמז לקשר חיובי למקדש, ולכן בנפילת ושתי יש כעין גילוי חיובי למקדש, ולכן שבעת רואי פני המלך שהפילוה מרמזים לגילוי מקדש (לכן נרמז בהם קרבנות), שזהו רמז לביה"כ שהוא מקדש מעט, שבו תורה ותפילה כמו המקדש שהוא מקום לכיון ועליית התפילה ומקום של התורה (בסנהדרין וקה"ק), ולכן כנגד זה מרמזים בקריאת התורה בתפילה.