מגילת אסתר – מגילת הסתר

מגילת אסתר מקפלת בתוכה סיפור, שבמבט ראשון נראה פרשיה תמימה, שתחילתה בהתנהלות שבין בני הזוג המלכותי, אחשורוש לושתי. המשכה בהגעת אסתר לארמון המלך, לכהן תפקיד הרם והנכסף, המלכה. וסופה במפלה של המן האגגי.

עיון במפרשי המגילה, כמו גם במאמרי חז"ל מלמד שחותמה של ההשגחה העליונה מורגש היטב בכל צעד במגילה ועל כך במאמרינו זה.

איש יהודי היה בשושן הבירה

בהלכות מגילה פוסק הרמ"א: "יש שכתבו שנוהגין לומר ד' פסוקים של גאולה בקול רם, דהיינו: איש יהודי..." (סימן תרצ סעיף יז). פותחים בפסוק זה משום שמביע את תחילת הנס במגילה, כפי שכתוב במדרש רבה (א, יב), שבתחילת שלטונו, רצה אחשורוש בכל מאודו לשבת על כסאו של שלמה המלך ולצורך כך שכר פועלים רבים שיבנו לו כסא תואם. הכסא נבנה בשושן, אחת העיירות ובסיום מלאכתם, משניסו להעבירו לעיר הבירה לא הצליחו להוציאו משושן. המלך החליט להעתיק את עיר הבירה ולהעבירה לשושן, שהיתה עד אז ישוב קטן. הדבר נעשה בהשגחת הקב"ה משום ש"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי..." (ב, ה) הקב"ה רצה לקרב את אחשורוש למקום מושבו של מרדכי, לשושן.

הגעת אסתר לארמון המלוכה התחילה בשלב מוקדם הרבה יותר, היה זה בהצעת "נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו" (ב, ב), וכדברי פסיקתא זוטרתא: "כיון שנהרגו יועציו הראשונים, התחיל ליטול עצה מן הנערים". בהשגחה העליונה הרג אחשורוש את יועציו אשר הציעו להרוג את ושתי. רק נערים יכולים להציע קריטריונים חיצוניים וגשמיים לבחירת המלכה, באמרם: "יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה".

צעד נוסף, משולל היגיון בדרכה של אסתר לארמון המלוכה היה באלמוניותה. וכך כתוב במגילת אסתר: "לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד" (ב, י). נדמיין לעצמנו איך היה נראה שאלון הקבלה שמילאה אסתר. על השאלות 'משפחה', 'מוצא', 'מקום לידה' לא השיבה. שאלות אלו נותרו ללא מענה. בימינו, בראיון קבלה לעבודה, לא היו מקבלים עובדת אשר לא היתה משיבה על שאלות רגישות אלו, בודאי לא היה סביר שתיבחר למלכה, מבלי לדעת מה מוצאה ומה מולדתה. ראוי לציין שמדובר היה באשה מס' 1 בממלכה, אשתו של המלך העשויה להיחשף לסודות. אם נמשיך לדמיין ולעשות הקבלה לימינו, השב"כ לא היה מאשר אותה לכניסה להיכל המלוכה מחשש שהיא "גיס חמישי", אולי נשלחה לרגל בארמון. 

בגתן ותרש

להשתלשלות סיפור המגילה הצטרפה אפיזודה זניחה ושולית, שבמבט לאחור הסתבר שהיוותה פרט חשוב מאד לשרשרת הארוכה של הניסים, מעשה בגתן ותרש. "בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ" (ב, כא). שומרי המלך לא היו פרסים, מעמו, אלא טורסיים, מעם אחר בממלכה, כדי שידברו בשפה שאינה מובנת לתושבי המקום, (אם היו מדברים בפרסית, הם היו מתקשרים זה עם זה באופן שאנשי המקום לא ישמעו את כוונותיהם), וכל זה בהשגחת ה', כדי שמרדכי ישמע ויעביר את המידע למלך.

סיומה (הלא סופי) של סצנה זו, בכתיבת הדברים "בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (ב, כג). בהשגחה עליונה מרדכי לא קיבל שכר מיידי על דבריו, אלא הדברים נכתבו בספר זיכרון, כדי שיעמדו למרדכי לישועה ליום פקודה. ובהשגחתו הדברים נכתבו בספר דברי הימים המיוחד למלך, לא בספר הכללי, שהרי אם היו נכתבים בספר הכללי, המן לבטח היה מוחקם.

ההזמנה למשתה

צעד נוסף במאורעות היתה הוראתו, ה"לא הגיונית" של מרדכי שאסתר תיכנס למלך, ללא הזמנה. אסתר השיבה לו באופן טבעי: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית" (ד, יא). בתגובה נחרצת אומר לה מרדכי: עליך להיכנס "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (ד, יד). לאחר משא ומתן ביניהם סוכם שהיא תיכנס ביום השלישי לצום שלה ושל עם ישראל.

סייעתא דשמיא גדולה היתה לה, כדברי חז"ל: "שלושה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה: אחד שהגביה את צוארה, ואחד שמשך חוט של חסד עליה, ואחד שמתח את השרביט" (מגילה טו ע"ב). עם כניסתה "נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו" (ה, ב), בהשגחת הקב"ה בהגעתה למלך, על אף שלא נקראה אליו, מיד נשאה חן בעיניו. היה זה חסד עם אסתר, שלא הרג אותה, על כניסתה הלא מתואמת. בהשגחת ה', לא רק שלא הקפיד עליה המלך, אלא אף הסכים למלא בקשתה ואף אמר לה: "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ".

"מה ראתה אסתר שזימנה את המן?" כך שואלים חז"ל במסכת מגילה (טו ע"ב) ומשיבים עשר תשובות, אחת מהן: "רבי יהושע בן קרחה אומר: אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא". אסתר מסרה נפשה על הצלת עם ישראל. היא תכננה שבעקבות ההזמנה למשתה יחשוד ויחשוש המלך מדוע מכל השרים רק המן הוזמן ויעלה במחשבתו שאולי יש קשר בין המן לבין אסתר. כתוצאה מכך ירצה להורגו (ואולי אף אותה). על פי החוקה, כשמת שר - גזירותיו מתבטלות. בדרך זו רצתה אסתר לבטל את גזירת המן.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך

לאחר המשתה לאחשורוש היו כמה תמיהות על אירועי היום שחלף: א. על הזמנת המן, השר היחיד, למשתה אסתר. ב. כניסתה הלא מתוכננת מראש של אסתר לארמון, ועוד. היה חסר לו מידע "מודיעיני" שישפוך אור על התעלומות. משזה לא הגיע, ניסה להיזכר מי היו מקורותיו בעבר ומדוע אינם מעבירים לו מידע. אחשורוש סבר שיתכן שהיה לו מקור מהימן בעבר, ומשלא קיבל לכך תמורה, חדל מלספק לו מידע. הוא ביקש שיביאו לו את ספר הזכרונות, כדי לאתר האם חייב למישהו תשלום, ועלה שאכן לא שילם למרדכי, על המידע החשוב שהציל את חיי המלך.

'וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי...' (ו, ב), האלשיך מבאר שהמילים 'וַיִּמָּצֵא כָתוּב' מלמדות שבהשגחת הקב"ה מיד כשפתחו את הספר קראו בסיפור מרדכי, שבזכות גילויו ניצל המלך. ללא איזכור של אסתר, שאמרה זאת למלך. הקב"ה השמיט את שמה, כדי שהתגלית של סיפור המזימה ייוחס רק למרדכי, שהמלך ייטיב לו בהמשך.  

"וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר" (ו, ג) מסביר המהר"ל: בחסדי הקב"ה לא נעשה עימו דבר, כדי שה"שכר" יישמר לו לעת מצוא, למועד מתאים יותר.

בהשגחת הקב"ה שאל אחשורוש "מִי בֶחָצֵר". באופן טבעי, לא היה אמור המלך לשאול זאת, שהרי בשעה מאוחרת בלילה לא אמור מישהו להגיע למלך, בודאי לא אחד ממקורביו שעימו רוצה להתייעץ. כמו כן, המן הגיע "לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה", מקום רחוק מהמלך. אחשורוש לא היה אמור לדעת שהוא שם, אך בהשגחה עליונה, הקב"ה סובב שהמן יגיע למקום הנכון בזמן הנכון, ושהמלך שאל "מִי בֶחָצֵר", על אף שלא היה אמור לשאול זאת.

יתירה מזאת, באותו יום המליצה זרש אשת המן "וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי" (ה, יד), שיכנס למלך רק בבקר, אולם השנאה העבירה את המן על דעתו, והחליט למהר ולהיכנס למלך עוד בלילה. בהשגחת הקב"ה על עם ישראל נכנס המן למלך בתיזמון מושלם, בעת ששנתו של המלך נדדה, כשכל הזמן עלתה במוחו השאלה הגדול, מדוע הזמינה אסתר את המן גם למשתה השני. הרהורים אלו חיזקו את דעת המלך לחשוב שהמן קושר נגדו קשר עם אסתר, מאחורי גבו.

מפלת המן

היה זה רגע השיא של המן, לאחר שבאותו יום יצא מאושר מהמשתה של אסתר, כפי שכתוב "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב" (ה, ט). ומכאן החלה מפלתו, כשהצעד הראשון היה אמירת המלך: "מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי" (ה, י), שנוא נפשו של המן. המשכה של התבוסה בתהלוכה "וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר", תוך הביזיון בכד מי הרגלים ששפכה בתו על ראשו, ותוך כדי הכרזתו על מרדכי: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ". המשכה היה בכניסתו לביתו "אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ". בתוך הבית התנהלה "הערכת מצב", בה הגיעה אשתו למסקנה המתבקשת: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו".

המפלה הסתיימה בהכרעת המלך: "תְּלֻהוּ עָלָיו", כפי שבאה לידי ביטוי בסיום העגום מבחינתו: "וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי".

זהו תמצית סיפור המגילה, תוך גילוי השגחת הקב"ה על כל צעד ושעל במגילה. הפרוזאי בעל חוש הדימיון הכי פורה, כמו גם הסופר הסוריאליסטי ביותר, אם יכתבו עלילה שכזו, לבטח היא לא תתקבל. שכן קשה עד לא ניתן לדמיין זאת במציאות. ללא השגחת הקב"ה לא היתה מגיעה אסתר לארמון המלוכה, ושלבים נוספים בדרך לא היו מתממשים.

הרי לנו התגלמותם של דברי שלמה המלך שאמר: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי יט, כא).