אומרת המשנה (מגילה ב, א): "הקורא את המגילה למפרע (לא לפי הסדר), לא יצא". הבעל שם טוב, אומר על כך: הקורא את המגילה וסבור שהסיפור התרחש רק בעבר, "למפרע", והנס אינו מתרחש כעת, "לא יצא". כלומר, קריאת המגילה נועדה להשפיע על החיים שלנו גם בהווה, ועלינו לעמוד על המסר של סיפור המגילה.

מסופר בתלמוד (מגילה יב, א) כי תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי שאלו אותו, למה נגזרה על בני ישראל גזרת המן. ענה להם רבי שמעון: "אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע".

במבט ראשון חטא ההנאה "מסעודתו של אותו רשע", הוא אכילת מזון אסור, ויש לתמוה: האם זו עבירה חמורה כל כך שבגללה נגזרה על עם ישראל השמדה חס ושלום?

להבהרת הדברים יש להקדים את דברי המדרש (מדרש רבה אסתר, פרשה י, יא): "אנדריאנוס קיסר אמר לו לרבי יהושע: גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים. אמר לו: גדול הוא הרועה שמצילה ושוברן לפניהם". כלומר, ההישרדות של בני ישראל בין אומות העולם היא על טבעית, כמו כבשה שנמצאת בין שבעים זאבים ובדרך הטבע אין לה סיכוי, והיא שורדת רק בזכות הרועה שמעניק לה הגנה על טבעית.

אומנם בני ישראל זוכים לשמירה המיוחדת הזו ו"שבעים הזאבים" לא מסוגלים לפגוע בהם כשבני ישראל מתנהגים בהתאם, בוטחים בה' וסומכים עליו. אך כשבני ישראל מייחסים חשיבות ל"זאבים" ולכוחות הטבעיים שלהם, הם למעשה מתנגדים להגנה שה' הרועה מספק להם, ובכך הם מכניסים את עצמם לשליטה של חוקי הטבע.

כאשר נמצאים בגלות, תחת שלטון האומות, יש לכבד את המלכות, כדברי התלמוד (נדרים כח, א): "דינא דמלכותא דינא". לכן, כשהזמין אחשוורוש את בני ישראל לסעודה, הם היו צריכים להיענות להזמנה (ולדאוג כמובן שיוגש להם מזון כשר). המשמעות הפנימית של האמירה כי חטאם של בני ישראל היה ההנאה מסעודתו של אותו רשע, היא, שלמעשה, בני ישראל השתתפו בסעודה לא רק מפני נימוס מחייב. הם נענו להזמנה כי הם ייחסו לאחשוורוש חשיבות במידה כזו שהם טעו לחשוב שקיומם תלוי בו, כאילו הם תלויים בחסדו של רשע המתנגד לרצונו של בורא העולם, לכן האפשרות להשתתף בסעודה הזו הביאה להם הנאה ותענוג.

אך למעשה היה נדרש מהם ההכרה כי קיומם אינו תלוי באחשוורוש, אלא אך ורק בידי הקדוש ברוך הוא. היה עליהם לדעת כי כל קיומם הוא נס, כמו ההישרדות של כבשה אחת בין שבעים זאבים ששורדת הודות לרועה שמספק לה הגנה על טבעית, וכאשר ייחסו בני ישראל חשיבות ל"זאבים" שסביבם, הם הסירו מעצמם את השמירה הניסית, וכתוצאה מכך הם נכנסו לשליטת הטבע שבה אין להם סיכוי לשרוד.

אז איך בכל זאת התהפכה הגזירה?

בימים ההם היה לבני ישראל נציג חשוב מאוד בממשלה, מרדכי היהודי (מגילת אסתר ב, כא): "וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ". נוסף על כך הוא הציל את חייו של אחשוורוש, ואסתר היתה המלכה ועליה נאמר (שם ב, יז): "וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו".

במצב הזה, הצעד הראשון שהיה צריך לנקוט כשנגזרה גזרת המן, הוא פנייה של מרדכי ואסתר לאחשוורוש בניסיון לבטל את הגזירה.

אך המגילה מספרת כי הדבר הראשון שעשה מרדכי היה (שם ד, א): "וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה". הוא עסק בתשובה. רק אחר כך הוא פנה לאסתר (שם ד, ח): "וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ".

גם אסתר נהגה בצורה הזו. כשהיה עליה ללכת אל המלך, לפני הכל היא העבירה מסר למרדכי (שם ד, טז): "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים.. וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים.. גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ".

כל זה היה בזמן שהייתה אסתר צריכה למצוא חן בעיני אחשוורוש, וכניסתה לחצר המלך הפנימית היתה כרוכה בסכנת נפשות. למה אם כן קיבלה עליה אסתר לצום שלוש יממות רצופות, דבר שגורם באופן טבעי לאיבוד החן?

ההסבר פשוט: למרדכי ולאסתר היה ברור כי גזרת המן איננה ממנהג העולם ולא הגיע ללא סיבה, אלא כדברי הרמב"ם (הלכות תעניות פרק א, הלכה ב): "שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן". וכמו כן היה ברור להם כי לא ניתן לבטל את הגזרה כל עוד לא מסירים את הגורם, המעשים הרעים. לכן הדבר הראשון שעשו היה קריאה לתשובה והכרזה על צום.

רק לאחר שבוטל הגורם לגזרה על ידי התשובה והתענית של כל היהודים, הם פנו לאחשוורוש, כי רצון ה' הוא שהאדם יעשה גם משהו בדרכי הטבע, ככתוב (דברים טו, יח): "וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".

מכאן, כאשר בני ישראל הכירו בכך שההנאה מסעודתו של אחשוורוש הייתה מנוגדת לעצם מהותו של עם ישראל, הם ניצלו וזכו לימי הפורים. וזה גם כמובן המסר של המגילה לימים ההם ולזמן הזה!

מהספר: "שיחות הרבי לעם - מבחר שיעורים על מועדי ישראל" (ע"פ 'ליקוטי שיחות' חלק לא - עמוד 170, חלק ו - עמוד 189)