י"ג טבת תשפ"ג

בע"ה, פרשת ויחי

 

הַגְּדוֹלִים בּוֹכִים

יֵשׁ לִפְעָמִים, יֶשְׁנָהּ שָׁעָה,

שֶׁגַּם גְּדוֹלִים בּוֹכִים

מִתְפַּלְּלִים עַל הֲרָעָה;

שְׁתִיקָה זוֹעֶקֶת אֶל הַקִּיר

בְּלֹא מִלִּים לְהַבָּעָה,

וְרַק חַמָּה זוֹלֶגֶת חֶרֶשׁ

מִתְגַּלְגֶּלֶת הַדִּמְעָה.

חוֹלֵם יוֹסֵף וּמְסַפֵּר

וּמִן הַפַּח מֻשְׁלָךְ אֶל פַּחַת,

וְהוּא שׁוֹתֵק שָׁנִים

רַק נִשְׁמָתוֹ שָׁם מִתְיַפַּחַת.

נוֹשְׁרוֹת הַמַּסֵּכוֹת -

שָׁעָה שֶׁל הִתְגַּלּוּת,

יֵשׁ לֶאֱגֹר כֹּחוֹת

לְמִבְחֲנֵי גָּלוּת.

וּבֵן בּוֹכֶה, וְאָב בּוֹכֶה

וּמְדַבְּרִים אַחִים,

וְיֶלֶד קָט שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ לִבְכּוֹת יוֹדֵעַ:

רַק הַגְּדוֹלִים בּוֹכִים.

 

       

 

 

 

גדולים הבוכים / הרב יעקב פישר

 

כשהייתי ילד קטן הייתי די בכיין. גדלתי ובגרתי ולמדתי שלא יפה לבכות. התביישתי לבכות, כי רק קטנים בוכים. גדלתי עוד וגיליתי שגם גדולים רוצים ומבקשים לפעמים לבכות, וגדולים הבוכים.

בוכים שונים פגשתי. תחילה פגשתי את חזקיהו מלך יהודה, כשהוא בוכה במהלך תפילתו להבראה מחוליו:

בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ד' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה. וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ד' לֵאמֹר (מלכים ב כ).

וכך היה מתפלל:

אָנָּה ד' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ  עָשִׂיתִי;

ומיד:

 וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל.[1]

ותשובת ד' ביד נביאו:

שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ד'. וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי (שם).

מדוע דווקא חמש עשרה שנות חיים הוסיף הקב"ה לחזקיהו בגין תפילתו?[2]

זמן רב טרדה אותי שאלה זו, עד שעלה בדעתי רעיון מסעיר ומקורי למדי: שמא חמש עשרה מילים מונה תפילתו של המלך, והוא קיבל אפוא תוספת שנת חיים כנגד כל מילה – 'מידה כנגד מילה'. בדריכות מה ובצפייה ספרתי את מילות התפילה, והנה – ארבע עשרה בלבד הן... ניסיתי לספור שוב ושוב, מן הסוף להתחלה, 'לפרק' מילה אחת לשתיים ושאר תחבולות, ולא עלתה בידי.

ארבע עשרה. לא פחות ולא יותר!

או אז, עלה בדעתי לבדוק צירופה של המילה החמש עשרה לתפילה, את המילה הבאה, הלוא היא: "ויבך". ולא סתם בכי בכה חזקיהו, כי אם "בכי גדול"!

על משקלה המכריע של בכייה זו ניתן לעמוד מתוך בחינת דברי תגובתו של הקב"ה, בהם מפורט: 1. "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ"  2. "רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ".

תפילה לחוד ודמעה לחוד, לכאורה; אך מסתבר שזו האחרונה משמשת כ'קטר' המושך את כל המֶלֶל שלפניו ומעניק לארבע עשרה התיבות עוצמה וכוח ומשמעות של תוספת חיים.

שבתי וחיפשתי ממי וכיצד למד חזקיהו את סוד הבכי, ושוב מצאתי רמז בתגובת ד' לתפילתו:

כֹּה אָמַר ד' אֱ־לֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ... הִנְנִי רֹפֶא לָךְ... וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי (שם).

ואומנם, בדיקה תגלה כי היה עוד רק מלך אחד מכל מלכי ישראל ויהודה, שידע סוד הבכי ואף נשתמש בו, הלוא הוא דוד המלך ע"ה.

עם היוודע דבר מות אמנון ביד אבשלום:

וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים... וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד (שמואל ב יג).

אם כנים הדברים, עלינו לברר מה טיבו של בכי, מה מקומו, מה כוחו?

דכדוכה של נפש הוא הבכי, דיבור הנשמה, ביטוי עשיר ועז מבע, ללא מילים. בסוף כל הדרכים בא הבכי, בתום כל המילים והתפילות. גם אם תמו כל אופני הביטוי ואין עוד כוח אף למזכרת זכויות ומעשים טובים, ואפילו זכות אבות כבר אַיִן – עוד בכי יש.

כך, באמת, נוהג חזקיהו. הוא מתפלל ומבקש: "זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ  עָשִׂיתִי"; ורק אחרי כל המילים – מחשש פן ננעלו שערי תפילה – מופיעה דמעה זכה. שכך לימדנו רבי אלעזר:

מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר (איכה ג ח): "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי". ואף על פי ששערי תפלה ננעלו - שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר (תהילים לט יג): "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ד' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ" (בבא מציעא נט ע"א).[3]

אז כמו שסיפרתי, כשהייתי קטן התביישתי לבכות. גדלתי וגיליתי שגם גדולים בוכים. לפחות מבקשים לבכות, וגדולים הבוכים.

וכשגדלתי, גיליתי עוצמתו וסוד כוחו של התינוק דווקא. יש משהו בבכיו שמיוחד הוא במקוריותו הראשונית הטהורה, בטבעיותו האמיתית.[4] בכוחו של תינוק להשיג כל מבוקשו בבכי, בצעקה. דרך מיוחדת לו, לעולל, להיות שוכב בעריסתו, ולמלא מחסורו באמצעות הברות קטועות, בכי, ואפילו בשתיקה. סגולת לב התינוק היא, אף סגולת לב האֵם ורגישות הקשבתה החרדה, האוהבת. 'התינוק הבוכה' הראשון בתודעתנו, דומה, הוא משה בתיבה:

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה
(שמות ב ו).

מניין ידעה כי מילדי העברים הוא? הזוהר הקדוש התלבט אף הוא בשאלה זו, ותשובתו כלשונה:

אמר רבי יהודה: כל מלין דעלמא תליין בתשובה ובצלותא דצלי בר נש לקודשא בריך הוא, וכל שכן מאן דאושיד דמעין בצלותיה, דלית לך תרעא דלא עאלין אינון דמעין. מה כתיב? "ותפתח ותראהו את הילד", ותפתח, דא שכינתא דקיימא עלייהו דישראל כאימא על בנין, והיא פתחה תדיר בזכותיהון דישראל, כיון שפתחה, "ותראהו את הילד", ילד שעשועים דאינון ישראל, דמתחטאן קמי מלכיהון (נ"א מאריהון) בכלא, ומיד דמתחננן קמי קודשא בריך הוא הדרי בתשובה, ובכאן קמיה כברא דבכי קמי אבוי, מה כתיב? 'והנה נער בוכה', כיון דבכי, אתעדו (ס"א מתתברי) כל גזרין בישין דעלמא. מה כתיב? 'ותחמול עליו', אתער עלוי ברחמים ומרחם ליה. "ותאמר מילדי העברים זה", דאינון רכי לבא, ולא מילדי העכו"ם דאינון קשי קדל וקשי לבא. מילדי העברים, רכי לבא מאבהן ומאמהן לאתבא קמי מאריהון. "ותקרא את אם הילד", שהיתה בוכה, הדא הוא דכתיב (ירמיהו לא): "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' ", הוא בוכה, ואם הילד היא בוכה. אמר רבי יהודה: לזמנא דאתי מה כתיב? (שם): "בבכי יבואו ובתחנונים וגו' ", מהו 'בבכי יבואו'? בזכות בכי דאם הילד שהיא רחל, יבואו ויתכנשון מן גלותא. ואמר רבי יצחק: פורקנא דישראל לא תליא אלא בבכי, כד ישתלמון ויכלון בכי דמעות דבכה עשו קמי אבוי, דכתיב (בראשית כז לח): "וישא עשו קולו ויבך", (אמר רבי יוסי אותו בכי דבכה עשו) ואינון דמעין אחיתו לישראל בגלותיה, כיון דיכלון אינון דמעין בבכיה דישראל, יפקון מגלותיה, הדא הוא דכתיב (שם): "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם".[5]

חזקיהו ידע סוד בכיו של תינוק, מסתבר, ידע לבכות כתינוק וידע אפילו לשכב במיטתו ולשתוק כתינוק. בטחונו בד' בא לידי ביטוי בזה האופן, כפי שמתואר בפרק קודם לזה שבו עסקנו לעיל, כאשר הוא מתפלל למפלת סנחריב (מלכים ב יט)[6].

פרשנות חז"ל מגלה, כי גדוּלת תפילתו – בשתיקה, בהשלכת יהבו על ד', בלי חוכמות.

*

בוכה גדול היה יוסף הצדיק. שש בכיות לו. שתי בכיותיו האחרונות בוקעות ומתייפחות בפרשתנו, אלא שעוד לפניהן ארבע בכיות הוא בוכה.

בכייה ראשונה הוא בוכה כאשר הוא שומע שאחיו מביעים חרטה על מכירתו:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ  וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם (מב כא-כד).

בכי ראשוני זה נראה מאופק למדי וכבוש. יוסף סב לרגע מעל האחים, פורש מן החדר או אפילו רק מסב פניו, וכבר הוא חוזר בארשת קשוחה, קפואה ומלכותית, ומדבר ומחלק פקודות. כאן עדיין לא נדרש יוסף לאיפוק רב מדי, ואין לו גם קושי להסתיר את בכיו הקל וקצר המועד.

הפעם השנייה בה בוכה יוסף כבר שונה:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱ־לֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי. וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה (מג כט-ל).

"וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת". כאן כבר חש יוסף לחץ נפשי חזק והתרגשות רבה אופפת אותו. הוא נאלץ לעזוב את המקום על מנת לבכות, ולרחוץ את פניו קודם חזרתו: "וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם" (שם לא). נקל להבין את סערת הנפש האוחזת ביוסף בעת היותו כה קרוב אל בנימין אחיו האהוב מחד גיסא, וכה רחוק ממנו מאידך. ובכן, הבכי מתעצם, אלא שעדיין לא ניתן היה לשמוע אותו מן החדר הסמוך, ועדיין עולה ביד יוסף - לאחר הבכי - לרחוץ פניו, ולשוב לעטות עליהן את מַסֵּכַת המלכות הרשמית, כאילו מאום לא אירע.

בפעם השלישית שוב אין יוסף מצליח בכך. לאחר שהוא שומע את נאומו המרגש של יהודה, ממיסות הדמעות את המסכה, והיא נושרת מעל פניו:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה (מה א-ב).

רגע לפני שמתוודע יוסף אל אחיו – באה התפרצות גדולה ודרמטית של בכי נורא, שהפעם לא ניתן עוד לכיבוש ולהסתרה. כביכול, כל הסביבה כבר שומעת, מצרים ובית פרעה. הבכי משחרר מחסום כבד מקרבו של יוסף, אך אפשר שמגמתו לשחרר גם משהו נוקשה מקרב אחיו. לדעתו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, שטיפל בסוגיה זו, לא היה זה בכי של ריחוק, אלא דווקא בכי של רצון לשוב ולהתקרב. יוסף הכיר בפער העצום שנפער ונוצר בינו ובין אחיו, ורצה לגשר מעליו ולהשלים עם האחים. לא ניתן לשכוח את משקעי העבר הקשים, אך אפשר וצריך לבנות מערכת יחסים טובה ומפויסת יותר בעתיד; לסלוח ולא לשכוח. בכיו של יוסף הפך אותו לנגיש יותר עבור האחים. במקום שליט קשוח, מנוכר ומרוחק, הפך יוסף לאח רגיש ואנושי, החפץ בקרבתם של אחיו. יוסף השתוקק לחדש את הקשר עם האחים, ודמעותיו היו ביטוי עז ונאמן לתשוקה זו.

וזה בכיו הבא, הרביעי, של יוסף:  

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד (מו כט).

אלא שלא ברור אם היה זה, אכן, בכיו של יוסף. רש"י, בגישה פרשנית פשטנית ואנושית, סבור שיוסף הוא הבוכה כאן, בעוד יעקב עסוק בקריאת שמע. ברם רמב"ן מפרש שיעקב הוא שבוכה:

ודבר ידוע הוא מי שדמעתו מצויה - אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר הייאוש והאבל, או הבן הבחור המולך.

לדעת רמב"ן, 'הבחור המולך' המשיך לשמור על ארשת הפנים המלכותית גם ברגע שיא כל כך משמעותי, מרגש ומטלטל. גם כאשר האב הזקן נופל על צוואר בנו האבוד, לאחר עשרים שנות ניתוק, אבל ושכול, אין הבן נסחף ברגשותיו, והמסכה שבה לעטוף את פניו.[7]

הבכי הבא, החמישי, מופיע כבר בפרשתנו, וביחס אליו אין עוד כל ספק ואין מחלוקת:

 וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לו (נ א).

בן בוכה על מותו של אבא. וזהו. אין פשוט ומובן ואנושי וטבעי מזה, ואין מקום, לכאורה, לכל פרשנות נוספת. ובכל זאת, אפשר שמעבר לתחושת הכאב והאבל, יש גם הרהורים נוספים. יוסף נזכר, מן הסתם בנוסטלגיה רוויית געגועים, בשנים היפות ומלאות התום והחסד שבהן עשה בביתו של אבא יעקב. הוא זוכר את הקשר המיוחד שהיה לו עם אביו, את היחס המועדף שזכה לו, ויכול כמעט עוד לחוש את מגעה הרך והנעים של כתונת הפסים על גופו הצעיר. ואולי עוד הרהור מתגנב לו אל ליבו ההומה של יוסף: האומנם נכון היה מצד אבא לנהוג בו אז כך? כלום לא היה יחס זה הגורם לתחושת הריחוק והניכור שחצצה בינו לבין אחיו, שעליה הוא כל כך מיצר עכשיו? גם על כך ראוי לבכות!

רמז תומך בכיוון זה אפשר, דומה, למצוא בתגובתו הקיצונית של יוסף ל'טעותו' של הסב ה'מתבלבל' ומניח ימינו על ראש אפרים תחת מנשה הבכור לברכו:

וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ (מח יז-יח).

לתקן טעות ולמנוע בלבול מבקש יוסף, וזה מובן; אך מדוע זה כה רע בעיניו? מפני מה אין הוא מסתפק בהערה מילולית, ומוצא לנכון לנקוט במעשה בוטה - אלים כמעט - של הסרת יד יעקב מעל ראש אפרים? אפשר שהתשובה נעוצה ומסתתרת בחקר נבכי צפונות הרהוריו של יוסף ובבכיו זה עתה. הוא כבר יודע היטב עכשיו לאן מובילה העדפת אח צעיר על פני אחיו:

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים (לז ג).

יתרה מזו. הוא כבר קיבל רמזים מטרימים לקשר המיוחד והמעדיף שיש לו, לסבא יעקב, דווקא כלפי אפרים הצעיר. שכן:

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם (מח א).

ורש"י מביא דברי חז"ל:

אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גושן הלך אפרים אצל אביו למצרים להגיד לו.

ועוד זאת – בעוד שהכתוב מקדים את מנשה לאפרים במעשה יוסף:

...וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם

יעקב איננו מתבטא כך:

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי (מח ה).

אין אנו יכולים שוב להרשות לעצמנו, כך מהרהר יוסף, להעדיף בן אחד - ועוד את הצעיר - על פני אחיו, ובוודאי לא על פני הבכור... טוב לא יוצא מזה!

בכיו השישי והאחרון של יוסף מופיע אף הוא בפרשתנו לאחר מות יעקב, על רקע צוואת האב אותה מציגים, כביכול, האחים:

וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ־לֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו
(נ טז-יז).

הייתה או לא הייתה צוואה כזו של יעקב – שאלה מעניינת היא, שתישאר מן הסתם בלתי פתורה לעולם. מסתבר לומר, שלא נמנעו האחים לשנות קמעא מפני השלום, ובאמת לא הייתה כלל צוואה כזו (יעוין ברש"י). ברם בכיו של יוסף היה גם היה. אפשר שיוסף מבין שמדובר בשקר, שהרי היו לאבא יעקב הזדמנויות רבות להעביר אליו מסר זה, ולא צריך היה לבחור בדרך נפתלת ומסוכנת זו של העברה באמצעות האחים דווקא. ובכל זאת, יוסף - ש'דברן' די כשרוני היה - נותר ללא מענה, ותגובתו: בכי! מה עילת בכי זה עכשיו?

במהלך שבע־עשרה שנות חיי יעקב ובניו במצרים, מקדיש ומשקיע יוסף מאמצים לשיקום הקשר המשפחתי. הוא מנסה לדאוג לרווחתם של בני משפחתו, מושיב ומשכן אותם בגושן, מאכילם מ'חלב הארץ', ומביע את השתוקקותו להשלים עימם ולחדש רגשי אהבה ואחווה כמקדם.

פִברוּק הצוואה שנאלצים לבצע האחים, מעיד על עומק ועוצמת מצוקתם. יוסף מבין שהם חוששים עדיין מפניו, ובעצם, שמאמציו נכשלו. הם עדיין סבורים כי הוא שומר להם טינה בלבבו. העובדה שלא הביע עד כה את רגשותיו האמיתיים ולא נקם בם במהלך כל אלה השנים, אינה אלא מתוך שחשש לפגוע באבא. עתה, חוששים הם, משנסתלק ראש המשפחה, מי יודע כיצד יגיב יוסף אותו השלכנו לבור?!

באחת מבליחה ההכרה ביוסף כי אפשר שבאמת נכשל במשימת שיקום האחווה למרות המאמצים שהשקיע והמעשים שנקט בהם, וכל שנותר לו עוד הוא, אפוא... לבכות!

כשהייתי קטן התביישתי לבכות, כי רק קטנים בוכים. בגרתי וגיליתי שגם גדולים מבקשים לבכות, לפעמים.

גדולים הבוכים.

 

                                                                                             שבת שלום, חזק ונתחזק!