"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (בראשית מז,כח). התורה כופלת בדבריה "ימי יעקב" ו"שני חיו", והרי זה אותו דבר? מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('מעשי אבות ב', “ויהי ימי יעקב שני חייו") שבאה התורה לומר בזה שליעקב כל ימיו היו בעלי ערך ומשמעות, הוא בא עם כל ימיו – לא היה יום ריק בחייו. זהו גם "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד,א), שהוא בא עם כל ימיו, שכולם היו משמעותיים ומנוצלים; שחיי אמת זהו חיי קדושה, בעשיית תו"מ (ראה שם). נראה שאולי אפשר שלכן משנה התרגום יב"ע ממה שנאמר בתורה, שבתורה נאמר "שני חייו", וכך תרגם אונקלוס 'שְׁנֵי חַיּוֹהִי', וכן בת"י 'שני חיוי'; אבל ביב"ע תרגם 'סכום יומי חייו', והרי זה לא מה שנאמר בפס' (שנאמר שנים ולא ימים)? אלא נראה שבא להדגיש כמו מרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א, שהכפילות באה לומר שכל ימיו היו מלאים בקדושה ומשמעות, לכן אמר 'והוו יומי יעקב סכום יומי חייו', שיש את הימים ויש את הסיכום של כל הימים, שבזה יותר מודגש שהתורה באה לומר שיש חשיבות לכל יום, ובסוף זה מגיע לסיכום הכללי של מה היה סה"כ בחייו. נראה שהתורה אומרת זאת כאן בתחילת פרשת ויחי (מעבר לכך שבאה לומר שעומד עכשיו למות ולכן קרא לכולם וברכם), שבהמשכה הוא מברך את השבטים, שבא לומר שיש חשיבות של ערך לכל רגע באדם הפרטי, כמו יעקב, אבל גם לכל שבט ומשפחה. לכן יש בפרשה את הברכה לשבטים, וגם הברכה ליוסף שבו גם מודגש עניין המשפחה (של יוסף, מה שנולד ויוולד לו, וכן מדגיש יעקב את הקשר שלו עם רחל אשתו [כמובן בפשט יש לכל דבר הסבר עצמאי, כאן אנו באים מצד רמז בנאמר]): “ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם. ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם" (מח, ה-ז). בכל שבט יש שליחות זה דבר ברור, וכך רואים גם בברכות שמייחד יעקב לכל אחד לפי עניינו שלו. גם במשפחה יש שליחות, שלכל משפחה יש קשר לתיקון עולם. לכן דווקא ה' הוא שמזווג זיווגים, כיון שזה דבר הקשור לקדושה ותיקון עולם: 'אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים – מה' אשה לאיש. מן התורה, דכתיב (בראשית כד, נ) "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר". מן הנביאים, דכתיב (שופטים יד, ד) "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא”. מן הכתובים, דכתיב (משלי יט, יד) "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת"' (מו”ק יח,ב). זה מתחדד יותר בדברי המדרש: 'מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו? אמר לה: לששת ימים, כדכתיב (שמות כ, יא): "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה: הקב"ה יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני' וכו' (ב"ר סח,ד). שלאחר הבריאה ה' מזווג זיווגים, שזהו כהמשך לבריאה, כיון שזה קשור תיקון הבריאה – להשלמתה. (גם עניין הממון קשור לתיקון עולם, כמו שאומר היהודי הקדוש על חזרתו של יעקב בשביל הפכים הקטנים: 'כי יעקב אע"ה ידע שפכים קטנים שלו ושייכים לנפשו ונבראו בשבילו, ומסר נפשו להעבירם … וכן ענין של כסף וזהב שהוציאו ממצרים היה מה שרצו להוציא הקדושה שהיתה כבושה בתוכם', לכן מובא גם על הממון בדברי ריב”ח למטרונה). נראה שלכן דימו זיווג לקריעת ים סוף, כמו שאמר לה בהמשך: ' … קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף, הקדוש ברוך הוא מה עושה להן? מזווגן בעל כרחן שלא בטובתן' וכו' (שם). בפשטות זה בא לומר על הקושי שבדבר, אולם בו עצמו גם רמוז על תיקון הגדול שיש בזווג איש ואשתו, שזהו כקריעת ים סוף שהיה בזה השראת שכינה גדולה ('"זֶה אֵ'לִי". רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁרָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ יְשַׁעְיָה וִיחֶזְקֵאל?' וכו' [מכילתא דשירה, ג]). דבר זה רמוז גם בשם איש ואשה, כמו שאומר ר"ע: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א). זהו כמו שאמרנו שגם במשפחה יש עניין של גילוי תיקון עולם, שזהו שיש ביניהם השראת שכינה, שזהו תיקון לעולם (וה' הוא המזווג, כיון שזה לא העיקר שיש חיבור איש ואשה, אלא יש ייעוד מיוחד לכל זיווג, ולכן דווקא ה' הוא שיודע את ייעודם ולכן הוא זה שמחברם, מעין השבטים שלכל שבט ייעוד משלו). לכן בפרשתנו גם נרמז על שלושת הזיווגים שה' מזווגם: '"מאשר שמנה לחמו", וז"ל: יש שלשה מיני זווגים: זווג שבת וכנסת ישראל, כמאמר חז"ל (בראשית רבה יא ט) ישראל בן זוגך, זווג הנשמה עם הגוף שהוא גם כן בחינת זווג, וזווג איש ואשתו. וכל השלשה זווגין אלו הם כולם ביד השם יתברך לבדו, והוא יתברך שמו בכבודו מזווג כל הזווגים הנ"ל. וזהו מאש"ר - רומז על האותיות היוצאות מתיבת אשר, היינו האותיות שאחר אותיות אש"ר – הוא שבת. אחר א - ב, אחר ש - ת, אחר ר - ש, רומז על זווג ישראל ושבת. שמנ"ה אותיות נשמ"ה, רומז על זיווג נשמה וגוף. לחמ"ו רומז על זווג איש ואשתו, כמו שכתוב (בראשית לט ו) "כי אם הלחם אשר הוא אוכל”. "והוא יתן" הו"א רומז על השם יתברך, היינו שהוא יתברך שמו יתן כל השלשה זווגים הנ"ל' (היהודי הקדוש, ויחי). שבתוך הברכה לשבטים, שלכל שבט יש מעלה משלו בתיקון עולם, נרמז בפס' גם לזיווג איש ואשתו, שגם בזה יש לכל משפחה מעלה משלהם בתיקון עולם (וזהו כמו הזיווג של שבת וכנסת ישראל, ונשמה וגוף, שאלו דברים שיש בהם גילוי קדושה בעולם). לכן מתחילה פרשתנו בחיי יעקב שהיו כולם בעלי ערך של קדושה, של תיקון עולם, שכך גם מתגלה בכל בנ"י שיש בהם מעלה לתיקון עולם ולכן ראוי לגלות בחיים כמה שיותר קדושה (שלזה בא לעולם), מהאדם הפרטי דרך משפחתו ועד השבטים וכלל בנ"י.