פרשת ויחי

בחרבי ובקשתי ספרא וסייפא מול יושב אוהלים

יעקב מפציר בבניו שידאגו לו לאחר לכתו לבית עולמו להביאו לקבורה במקום שטמונים בהם אבותיו בארץ ישראל במערת המכפלה. הבקשה ממוקדת כלפי בנו יוסף הואיל והוא השליט במצרים. יעקב אומר ליוסף ולפי שאתה דואג למלאות את בקשתי, לאחר לכתך לבית עולמך, ידאגו לעסוק בראשונה בהבאתך בקבורתך בעיר שכם. נחלה זו בעיר שכם ברשות יעקב אשר קיבל בחרבו ובקשתו. המדרש מיד שואל וכי בחרבו ובקשתו לקח? הלא כבר נאמר (תהילים מד) כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני ! אלא חרבי זו תפילה ובקשתי זו בקשה, וכן וכן דוד אומר (שמואל א יז , מה): "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל. ואומר (ישעיהו מא, יד): "אל תיראי תולעת יעקב". למה נמשלו ישראל לתולעת? לומר לך, מה תולעת הזה אינו מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה, כך אין להם לישראל אלא תפילה. שהאומות נמשלו כארזים, שנאמר (יחזקאל לא , ג): "הנה אשור ארז בלבנון". ואומר (תהלים כט , ה): "וישבר ה' את ארזי הלבנון". וכשהן מתגברים עליהם, חוזרים בתשובה וצועקים ומתפללין. (מדרש תנחומא בשלח ט וכן הובא בגמרא בבא בתרא דף קכג) אולם במדרש אחר נאמר בחרבי ובקשתי אלו מצוות ומעשים טובים (בראשת רבה צז אות ו) אולם רש"י רוח אחרת עימו ומבאר בחרבי ובקשתי בחכמתי ובתפלתי הואיל והחרב הוא דבר חריף וחד וזה משל לחכמה ובקשתי הוא לשון בקשה.(עיקר שפתי חכמים) אולם המהרש"א אומר על דברי רש"י  ולא ידענו למה לקח לו דרך אחרת והניח דברי התלמוד והמדרש בבראשית רבה (בבא בתרא קכ"ג ד"ה על). אולם, יש לא מעט מפרשים שביארו אחרת מדברי המדרש והתלמוד. כג' הספורנו שכותב בחכמתי ובינתי שהם חרבם וקשתם של צדיקים (ספורנו מ"ח כב). האונקלוס על המילים בחרבי ובקשתי מבאר בצלותי ובבעותי, העמק דבר כותב (פרשת שמות לב, יא) תפילה הקבועה בכל יום נקראת צלותא ותפילה, ותפילה המיוחדת לצורך שעה נקרא בעותא. הרד"ק כותב "בחרבי ובקשתי" בעזרת הקל שהוא חרבי וקשתי. השם משמואל (ואתחנן ה) שתפלה נקראת קשת כמו שכתוב בחרבי ובקשתי שפירש רש"י בחכמתי ותפלתי, היינו, דכמו קשת כל כמה שמותח את יתר הקשת ומושך לאחור, לעומתו הולך החץ למרחוק יותר, כן תפלה כל כמה שהלב נדחק ומצטער ביותר, לעומתו התפלה עולה למעלה ביותר.

שפת אמת כותב (בראשית נח ה) כל תיבה ותיבה שבתורה ותפלה ושצריך אדם לבטל עצמו אל התיבה שמוציא בפיו. ובודאי אנשי כנסת הגדולה שתקנו לנו סדר תפלה אף כי פשוט נראה שכל אחד יבקש הצריך לו וזה עיקר מצות תפלה. אך כי אותן התיבות והאותיות מסייעין לאדם להתדבק בו יתברך וכן כתב על פירוש בחרבי ובקשתי כי חרבי הוא אותיות ותיבות של התפלה ובקשתי הוא כח האדם שזה מועיל להעלות הדבורים כמו קשת כו'. אבל עיקר התפלה הם האותיות.

המשך חכמה ביאר על תרגום אונקלוס בצלותי ובעותי. צלותי הוא סדר תפלה הקבוע השבח והתפלה וההודאה מעכבין זה את זה (תוספתא מנחות). ובעותי הוא בקשה אשר אמרו אם רצה אדם לחדש בתפלתו מעין כל ברכה שואל אדם צרכיו יעוין בפרק קמא במסכת עבודה זרה בזה. והנה הנפקא מינה. כי סדר תפלה שזו עבודה קבועה אין הכוונה מעכב ואם כוון לבבו באבות סגי ובכוונה מועטת סגי לא כן בחידוש שמבקש האדם צרכיו ומחדש בעי כוונה יתירה ואולי נכלל זה בהא דאמרו (פרק קמא במסכת תענית) אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו והא כו'. ולבם לא נכון עמו כו' ואף על פי כן והוא רחום יכפר עון לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור פירוש שסדר התפלה שהוא בצבור אף שהוא בלא כוונה מתקבלת. לא כן הבקשה החדשה היא צריכה להיות בכוונה מופלגת, ואמרו בירושלמי ברכות שאחיתופל היה מתפלל ג' תפלות חדשות בכל יום [אולי על זה אמר דוד במזמור שאמר על אחיתופל ערב ובוקר וצהרים אשיחה כי אין אני מתפלל יותר מהחיוב וישמע קולי] והנה חרב הוא בעצמו מזיק שברזל שיש לו חדוד ממית בכל שהוא ואין צריך אומד (כמו שכתב בכסף משנה  פרק ג הלכות רוצח) אבל הקשת בעצמו אינו מזיק רק כח המורה. ותלוי לפי כח ורחוק המורה בקשת, לזה קרא לתפלה בשם חרבי שהיא אף בלא כונה מרובה. ובעותי בשם קשתי. שהיא כמו קשת שהיא עד שמשים נפשו בכפו, ולכן אמר ברכות דף ה' כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיו, כי על מטתו איננה בכוונה מרובה. ולכן אמר שמע ד' תחינתי זה בקשתי שצריכה כוונה מרובה כמו שכתוב ד' תפלתי יקח. שאין צריך כוונה וכן כתב ודו"ק היטב.