"וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ... וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה'... וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹוכִי" (בראשית כד, כט-לד)

גלגולים רבים עובר אליעזר, עבד אברהם, במהלך חייו. ראשית ייחוסו המשפחתי בבנו של נח, חם. חם זה, נתקלל על ידי אביו נח לאחר שנתפכח משכרותו (בראשית, ט, כה-כח): "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו... וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ".

עבדות  זו שדבקה בחם וממילא גם באליעזר, היא זו שעומדת כחיץ בין אליעזר העבד ובין כניסה כמחותן בבית אדונו אברהם, כפי שפירש רש"י (בראשית כד, לט): "בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם: בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מתדבק בברוך".

אליעזר העבד יוצא לדרך על פי ציוויו של אברהם למצוא את זיווגו של יצחק, כשהמשימה שהוטלה עליו מנציחה את מעמדו ואת מעמד משפחתו כעבד. אולם, על פי המדרש, דווקא במהלך שליחות זו זוכה אליעזר לשינוי במעמדו (בראשית רבה פרשת חיי שרה פרשה ס): "אמר רבי יוסי בן רבי דוסא: כנען הוא אליעזר, ועל ידי ששירת אותו צדיק באמונה - יצא מכלל ארור לכלל ברוך".  

האפשרות הזו של יציאה מכלל ארור לכלל ברוך, אומרת דרשני. הפגם עליו מדברים אנו הוא לכאורה פגם מולד, תורשתי. הקללה דבקה בזרעו של חם לדורותיהם. אם כן, כיצד יוכל העבד הארור לצאת מכלל ארור לכלל ברוך? מה טיבו של אותו שירות באמונה שבגינו יוצא אליעזר מכלל ארור לכלל ברוך? מהו המסר? מהי הדרך ומה טיבה של יציאה זו מכלל ארור לכלל ברוך?

את יסוד ושורש הדברים נוכל למצוא בדברי ה"שפת אמת" (חיי שרה, תרמ"ט): "אבל מי שזוכה, הגם שהוא באיזה עבדות או בדרך ארץ, מכל מקום אינו כפות ומשועבד לזה. והוא נקרא עבד משכיל. שהגם שהיה עבד, אף על פי כן השכיל העבדות בחכמה. וידע והאמין כי הקב"ה נתן לו זה העבדות".

אליעזר משמש את אברהם באמונה. הוא משמש את אברהם מתוך הבנה שהעבדות היא מציאות חיים. אכן קללה היא. במשחק החיים ההישגי, ובמלחמת המעמדות הוא לא יוכל לתפוס מקום בראש הסולם. זוהי דרכו של אליעזר, הוא מפנים שכבר קללתו בידו, הוא מבין שעליו להיות עבד. השאלה כעת איננה אם יצליח לפרוק מעליו את עול העבדות, אלא לאיזה כיוון ייקח את העבדות  הזו.

אליעזר  בוחר  להעניק  למצבו משמעות. אם זהו המצב אליו נקלעתי, הרי שחובתי היא לעשות את המירב והמיטב שאני יכול לעשות ממצבי. צריך אני למצוא את המשמעות של מצבי. צריך אני להיות העבד האולטימטיבי. זוהי המשמעות של "ששרת אותו צדיק באמונה". זוהי המשמעות של קבלת התפקיד וההשלמה איתו.

גם לאחר שאליעזר שומע מפיו של לבן את המילים "בּוֹא בְּרוּךְ ה'" המלמדות על פי המדרש על השינוי במעמדו של אליעזר, הוא עדיין פותח את נאומו ללבן ולכל המשפחה במילים "עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי". הוא מבין שהוא ברוך משום שהוא עבד אברהם! מי שמסוגל לקבל את מצבי החיים בדרך הזו, הופך גם מצבים שברמה הפורמלית הם מצבים ארורים, למצבים מבורכים.

ואולי זוהי הכוונה במאמר חז"ל (אבות, ב, משנה טו): "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה", התחושה שכביכול עליך המלאכה לגמור, היא התחושה של ההישגיות, הרצון לציין הישג. הרצון הזה עשוי להביא את האדם להישגים גדולים מאד, אולם מאידך הוא עלול להכניס את האדם לאמביציות שאינן מתאימות לו כלל ומתוך כך גם למפח נפש ותסכול גדול מאד. לכן אמרו חכמים "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר" - אל תתמקד כל כך בהישגים, חשוב מה אתה יכול לעשות, מה במסגרת כוחותיך ולא יותר.

חז"ל הפכו את התנהגותו של אליעזר למודל לדרך משמעותית ביותר בעבודת ה'.

ספר הזוהר אומר לנו כי האדם צריך לעבוד את ה' בשתי דרכים: דרך אחת היא דרך "הבנים" והדרך השניה היא דרך "העבדים". הבנים עובדים את ה' במהלך של קירבה (תהלים עג, כח): "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב". זוהי עבודת ה' נפלאה. יש הרגשה חיובית כל הזמן. מרגישים שאכן קרובים אל הקב"ה ומקבלים גם היזון חוזר והרגשה ברורה שאכן אנו קרובים. עבודת ה' מלאה אז בחוויות דתיות עמוקות הנותנות המון כח לעשות עוד ועוד.

אך לא תמיד הכל מאיר, ולא תמיד אנחנו נמצאים במצב של פתיחות נפשית אל החוויה הדתית. ברגעים האלה כשאנו שרויים בחשיכה נפשית, אנו זקוקים לדרכם של העבדים, שתהיה לנו גם היכולת לעבוד את ה' בבחינת עבד, אלו העושים את מלאכתם מתוך צייתנות ומשמעת, מתוך התבטלות גמורה אל האדון. לא כל הימים הם ימים של בן, אפשר אפילו לומר כי מרבית ימי חיינו עוברים עלינו כעבדים. השגרה היומיומית, המטלות, העיסוקים, כל אלו גורמים לנו לשקוע באפרוריות. איך משנים? איך הופכים להיות בן? התשובה היא "על ידי ששרת אותו צדיק באמונה". במקום שבו המציאות העכשווית איננה כל כך טובה, אנחנו חייבים להשתמש בכוח של האמונה - היא שתוציא אותנו מכלל ארור לכלל ברוך.

משמעות הדברים היא שעל האדם לפתח לעצמו את היכולת לעבוד את ה' מהנקודה שבה הוא נמצא. למצוא את סיפוקו הרוחני, את תפקידו הרוחני, במקום שבו נגזר עליו להיות. אדם חי לעיתים חיים שלימים מתוך תסכול ותחושה של החמצה רק משום שלא השכיל לחיות את חייו על פי מה שהם ולהפיק מהם את המירב ואת המיטב, מתוך הבנה כי זהו הייעוד שייעד לי בוראי.

ואולי ואפשר שזו הכוונה העמוקה בדברי חז"ל (סנהדרין קה, ב): "לְעוֹלָם יַעֲסוק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אֲפִלּוּ שֶׁלּא לִשְׁמָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלּא לִשְׁמָה בָּא לִשְׁמָה" - ובכך יצא מכלל ארור לכלל ברוך.

הרב אריה הנדלר, מהאתר: "ישיבת שעלבים" - http://shaalvim.co.il/