נשאלת השאלה: אולי מה שאין כלי מטמא כלי הוא על פי הכלל שאין טומאה עושה כיוצא בה (עי' בגמ' בדף שם), אבל ביחס לקבלת טומאה מאוכלין שהם ראשונים לטומאה - גם כלי יוכל לקבל טומאה כיון שאין מפריע כאן הכלל שאין טומאה עושה כיוצא בה

ואע"פ שמצינו שכלי שהוא אב הטומאה מטמא כלי (ע"ש בתוס') נאמר שזה חומרה מיוחדת באב הטומאה, אבל ביחס לראשון לטומאה יהיה קיים הכלל שאין טומאה עושה כיוצא בה.

ולפ"ז לא מצאנו מקור שכלי הוא פחות עלול לקבל טומאה, אדרבה הוא יותר עלול לקבל טומאה כיון שהוא מקבל טומאה שלא בהכשר.

מצאתי שתי תשובות על שאלה זו, אחת בבעל המאור והשניה בראב"ד, הבעל המאור משיב, אם הבנתי אותו נכון, שכלי אינו מטמא כלי גם אם אינו כיוצא בו, זאת אומרת, כלי חרס וכלי שטף הם סוגים שונים לא פחות ממה שאוכלין ומשקין הם סוגים שונים, וכיון שמשמעות הכתוב שאין כלי חרס מטמא כלי שטף למדנו שהוא דין בכלי שאינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ולא רק בגלל הכלל שאין טומאה עושה כיוצא בה. 

הראב"ד אומר - הגם שהסיבה שאין כלי מטמא כלי הוא מפני שאין טומאה עושה כיוצא בה, מכל מקום לא יתכן שאוכל הבא מחמת כלי יטמא כלי, כי לא יכול להיות שיהיה כח התולדה גדול מכח האב, לכן לא יתכן לפרש יטמא לטמא את הכלים.