"וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אתו” (ויקרא יג,ג) "וראה הכהן את הנגע" שיהיו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו "בעור הבשר"-- הבינוני "בעור הבשר" שיהיה רואה כל הבשר עמו כולו כאחד. ר' יוסי ברבי יהודה אומר מה ת״ל "בעור הבשר"? שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון, שאם היה סמוך לראש ולזקן ולשחין ולמכוה ולקדח המורדים אינו טמא' (תו”כ). 'שיראה את הנגע כמו שהוא בעור הבשר ויראה את הבשר שסביבו ג״כ ועפי״ז הוסיף ריב״י שצריך שיהי׳ החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון. ובתוספתא ריב״י אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם לפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר וכולי, ולדעת הרמב״ם היא דבר אחד עם הת״ק' (מלבי”ם) ראיית הנגע צריכה להיות מצד אחד על הנגע עצמו, לבחון אותו היטב, ויחד עם זה לראות את סביבתו אם הנגע ראוי לגדול שם, שאם לא אין זה נגע שמטמא. ניראה שיש בזה עניין חשוב, שבזה מובן מדוע דווקא הכהן רואה את הנגע, כמו שנאמר בפס' הקודם "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (ב) שאין זה רק עניין רפואי או רק הלכתי שאז גם רב פוסק בזה, אלא עניינו דווקא בהחלטת כהן, שזה משום שאהרן והכהנים מייצגים את עבודת ה' בעולם שמחברים את הטבע לה' במקדש. שאהרן פעל בעגל בכדי שיהיה לבנ"י תקומה ,שלו היה מומת ע"י בנ"י לא היתה להם כפרה, כך שעניינו הוא הגוף של היהודי בהקשרו לה', ולכן זה מתבטע עם ענייני המקדש שבו היהודי בא לכפר על חטאיו ע"י הקרבת בעל חי, ולכן גם ע"י אכילת הכהן יחד עם הבעלים את החטאת מתכפר לבעלים. והנה בצרעת שזה על לשון הרע, שזה חטא חמור ביותר, שפוגע בדיבור שהוא המייחד את האדם, עונשו כמו מיתה, שמצורע חשוב כמת, ולכן כאן נכנס לעניין דווקא הכהן שהוא המכפר לאדם כמייצג את ה', והוא הקובע מה דינו של האדם (מצורע או לא). ובראיית הנגע בודק את הנגע, כעין בדיקת החטא עד כמה הוא חמור כמו שבא לידי ביטוי בצורת הנגע הנראה, ויחד עם זה גם בודק את סביבתו, שאם לא יכול לגדול, אז טהור, כעין החטא, שאדם הוא דרגת מהלך ולכן אם הוא לא מוסיף בחטא הוא בוודאי מוריד מהחטא, שחוזר לה'. וזה בא לידי ביטוי בסמיכות לאוזן וכדו' ששם אין דין צרעת (ומזה נבין גם את הסיבה שבקירבה לשחין וכדו' אין דין צרעת), מדוע?- שניראה שדווקא בגלוי זה כנגד גוף האדם, אבל המקומות הנסתרים הם כנגד המכוסה מהאדם, שזוהי הנשמה המכוסה באדם, ולכן הגוף יכול ליטמא אבל לא הנשמה, ולכן בכנגדו אין דין טומאה. מימלא אם הנגע נימצא ליד מקום מכוסה שהפישיון יכול להיות רק אליו, זה בעצם אומר שהנגע יכול להיות קשור רק לצד שכנגד הנשמה, ומימלא בחיבור לנשמה הקדושה יכול להיות השפעה לאדם רק של קדושה וטהרה, ולכן הקירבה לשם קובעת שהוא טהור, כי נשמתו מטהרתו, ולכן לא צריך ליסגר בכדי לדעת מה יהיה סופו, לאן הוא הולך לקדושה או ח"ו לטומאה, אלא ודאי שהוא ניטהר מכאן והלאה. שההסגר בודקו והמוחלט משולח מהמחנה, כעין שאינו חלק מבנ"י, שהנשמה קשורה בכל בנ"י יחד, נשמת כנסת ישראל, ולכן כשחוטא כ"ך עד שראוי למוות שניראה בצרעת, מוכח שגופו כ"ך שולט עד שמסתיר מאד את השפעת הנשמה, שזה בא בלשוה"ר שפוגם בדיבור שהוא הביטוי החיצוני לנשמה, ולכן בכך שם חומה מהשפעת הקדושה שמהנשמה. והנגע בא לידי ביטוי בשיער בצבע לבן, ודווקא שתי שערות ("ושער" מיעוט שער שתי שערות' [תו"כ]) ניראה שזה כנגד החטא, 'דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה.. נעשית לו כהיתר' (קידושין מ,א) ולכן שתי שערות כמו חזרה על החטא, ובצבע לבן כמו ריק, שלא מרגיש שיש בכך בעיה, שנעשית לו כהיתר. שכך בצרעת זה שהנגע משפיע בלבן לשערות שבהם מוכח על התרגלותו לעברה. 'מראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא, מה ת"ל? לפי שנאמר "וטמאו הכהן לא יסגירנו" למדנו שאין מסגירין את המוחלט.. כל שנקרא עליו טמא, אין זקוק עליו. יכול לא יאמר הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה, מוחלט בזה ומוסגר בזה, מוחלט בזה ובזה ת"ל נגע וראהו, צרעת וראהו' (תו"כ), מצד אחד אם נצטרף נגע לא מתייחסים אליו, ומצד שני אם מהתחלה היו שניים כן מתייחסים לשניהם. ניראה שאם מתחילה יש שני נגעים סימן שחוטא בשני מקורות ולכן מתייחס לשניהם בניפרד, ואילו נגע אחד בא ומטופל ואח"כ הצטרף עוד אחד סימן שהוא נימשך מאותו מקור ולכן הוא בעצם קשור למקור הראשון ולכן לא מתייחסים אליו (ואולי נילמד מכאן גם בעונש על אדם, פעמים שבא מסיבות שונות ופעמים שבא על הדרך מהראשון ותלוי בו, כי אין כח כשלעצמו, ולכן כשמתכפר הראשון השני נעלם איתו).