על פחד ואמונה - 3

הנסיך הקטן – התבוננות – פרק א'

הילדות

למה לצייר דבר אם הוא מפחיד אותי?

פשוט מאוד, כי זה מטריד אותו. הוא מוכן לעסוק בזה, אמנם בצורה מוסתרת עם הגנה, אבל הוא מסרב להתעלם.

מה מושך כל כך ברעיון שהקטן גובר על הגדול?

הכותב הוא מבוגר שחושב שהוא ילד, או לפחות מנסה להתנהג ולדבר כמו ילד.

הוא לא אוהב מבוגרים כי הם לא מבינים אותו.

לדעתו הם לא מבינים כלום מעצמם. אין להם דמיון ולא תעוזה לחשוב מחוץ לקופסה.

מזלג זה רק מזלג, וכובע זה חייב להיות רק כובע. ככל שאנחנו מזדקנים זה הולך ומחמיר. סבתות לא מסוגלות לראות אותך עושה משהו אחרת ממה שהם רגילות. הכל כל כך רוטיני וקבוע אצלם. ילדים שונאים את זה, הם רוצים חידוש ורעננות , לגלות עולם חדש וקסום בתוך כל פרט.

לפעמים ילד קטן יכול להתעכב חצי שעה על שביל קצר שהוא עובר בו כל בוקר. למבוגרים אין סבלנות לזה.

המבוגרים התייאשו מהחיים והילדים התייאשו מהמבוגרים.

הציור הזה מבטא כיצד "אימתו של חלש על הגיבור”. כיצד הקטן והחלש בולע את הגדול והחזק. למעשה הוא מצייר כיצד עולמם של הילדים בולע את עולמם של המבוגרים.

הרבה מבוגרים רוצים להשתמש בילדים כמשאב טבע – 'ההון האנושי של מדינת ישראל' – סליחה, אנחנו בני אדם או מחצב?.

המבוגרים מנסים לעצב את הילדים כדי שיתאימו לחלומות שלהם ולצרכים שלהם.

מנסים להגשים בנו דברים שהם רצו ולא הספיקו.

בתקופה שהספר נכתב (לפני 70 שנה) החינוך היה תקיף יותר ונוקשה, הילדים היו חיילים בצבא שצריכים להתאים את אותם למסגרת.

היום זה יותר טוב רק למראית עין. לדעתי, יש שיפור מסויים, אבל האמת היא שלמשרד החינוך עדיין יש מודל של "בוגר אידאלי", לא שונה הרבה מלפני מאה שנה, זה רק קוסמטיקה של חינוך מתקדם עם לוח חכם בכל כיתה ומחשב לכל ילד.

הציור מבטא את הקטן שבולע את הגדול. נצחון הילדות על הזיקנה.

אבל זה נצחון מפחיד מאוד!, אולי אפילו יותר מאשר נצחון המבוגרים על הילדים.

כי יום אחד אני אהיה הזקן והדור שיבוא אחרי יאכל גם אותי, כמו שאני אכלתי את קודמי. כרגע זה עדיין לא מודע, אבל הנערים מרגישים את זה עמוק בלב, זה הפחד!. יש פה סתירה בין הרצון לבלוע את הדור הקודם, לבין המחשבה שאין לילד קטן על מי להישען.

בעצם אנחנו יוצרים פה נחש שבולע את עצמו.

הילד מצייר מה שמפחיד אותו כי הציור מבטא את שתי התחושות הללו – מצד אחד פחד של איבוד המשענת, ומצד שני הגשמת חלום של חופש הילדות. הוא מנסה למצוא פתרון לקונפליקט הפנימי ומקווה מישהו ידע לתת לו תשובה.

מחפש מורה דרך

אם מבוגרים הם כאלה בזויים בעיניו, אז למה הוא מראה את הציור למבוגרים כל הזמן?

עדיף שיראה לילדים אחרים.

הסיבה היא שילד לא באמת יכול לחיות לבד, הוא לא יכול לבלוע את הדור שלפניו ולהישאר יציב. הוא חייב מישהו להישען עליו. ולכן הוא מראה את זה למבוגרים כדי לאותת להם שהוא מפחד, כלומר מרגיש שהוא צריך מישהו להישען עליו. אבל הוא מסתיר את הפחד מאחורי ציור שנראה כמו כובע רגיל.

זה בעצם מבחן רגישות, הוא מחפש את המבוגר שמצליח לחדור אליו ולהבין אותו מבעד למסכים ולפחדים. רק אדם כזה יוכל לסמוך עליו שהוא באמת מבין אותו.

כמה פעמים אנחנו מרגישים שלא מבינים אותנו באמת, אף אחד לא מצליח לרדת לעומק מחשבותנו. כולם עסוקים ומוטרדים או שפשוט לא נתנו דעתם על כך שיש פה ילד שזקוק לתשומת לב.

קראתי בעיתון מאמר של יועצת משפחה שעוררה נקודה חשובה. היא הזכירה את בתי הילדים של הקיבוץ מלפני הרבה שנים. היום חוקרים את הטראומות הנפשיות ההרסניות של השיטה הזו.

אמא שלי סיפרה לי, שהיא פגשה גברת בגיל העמידה, שעדיין כועסת על אמא שלה, שלא באה לחבק אותה בלילה כשהיא בכתה במיטתה בבית ילדים. בית הילדים היה כמה מאות מטרים מהבית של ההורים שלה. זה התפרץ לה פתאום 40 שנים אחרי, באמצע סדנא של משרד החינוך על הורות. אמי הייתה שם וחזרה מזועזעת מהטרואמה.

ילד שמופרד מהוריו לא יכול לגדול בריא, לא חשוב מה יעשו. ובמאמר שקראתי היועצת אומרת, שבוודאי בעוד שלושים שנה יחקרו את הילדים של שנות האלפיים, כדי לנסות להבין את הטראומות החמורות שנגרמו לילדים, שמגיל חודשיים הוכנסו למעון יום וצהרון עד הערב, כי אמא ואבא עובדים בקריירה של חייהם. במקום לינוק הוא קיבל מטרנה extra care, כי אמא במשרד. אפשר רק לנסות לדמיין את הנזק של ילדים "יתומי קריירה" .

ילדים זקוקים לדמות שמבינה לליבם.

"מה עם אמון באלוקים שהזכרנו מקודם?” אתם שואלים.

אז ככה

אמונה בבורא עולם, תוכל למצוא את מקומה הנכון רק אצל אדם עם נפש בריאה. ילד לא מחפש פילוסופית חיים, הוא מחפש אבא. קשר אמיתי עם אלוקים יכול לבוא רק אחר כך. אלוקים במקום אבא זה לא יחזיק מעמד.

עובדה היא שה' ברא עולם עם אבא ובן, וציווה את הילדים לכבד את הוריהם.

על פי היהדות אין תחליף לקשר משפחתי.

הילד מראה את הציור שלו בצורה מוסתרת כי הוא מפחד לחשוף את עצמו לזרים. אבל הוא מנסה למצוא את האדם שיצליח לחדור אליו, להבין אותו. הוא משלשל חוט ומקווה שמישהו ימשוך אותו אליו.

גם אצלי זה ככה, כאשר יש לי פחד מפגיעה אני מתחיל לדבר בקודים.

למשל הבן שלי, מתחיל לעשות פרצופים משונים כשהוא מתקרב למקרר. בעצם מנסה להגיד לי אני רוצה ממתק – תבין את זה לבד. או שהוא מתפרע כשמייחסים רק לאחיו הקטן, כאילו מנסה להגיד אל תשכחו אותי גם אני פה.

הצורך להסתיר את מה שאני באמת רוצה נובע גם מביישנות וגם מרצון שמישהו יפענח את הקוד שלי, שמישהו יבין אותי.

ילדים בריאים שחיים בקרב משפחה נעימה ונורמלית, בדרך כלל לא התמכרו עדיין לחברים בבית הספר, כך שהם לא צריכים לשחק אותה "קול" כל הזמן. ילדים נורמלים מסוגלים לחשוף את רגשותיהם בפני ההורים יחסית בקלות. הם זרקו את החבל וההורים תפסו אותו, ואז נוצר חיבור של אמון.

למשל, בני אמר לאימו לפני חודשיים: "אני רוצה להיות שוב תינוק כדי שתוכלי להניק אותי" . זה משפט שעושה לי צמרמורת רק מלכתוב אותו, כי הוא מביך מכל כך הרבה סיבות. הילד מעיז לחשוף את רגשותיו לחלוטין למי שהוא סומך עליו, עד שאפילו אני מסמיק מזה. אבל לילד זה נראה טיבעי לחלוטין. הוא יודע שהקירבה הכי גדולה עם מישהו זה שאני יכול לחשוף בפניו כל מה שאני מרגיש, לכן הוא אומר לאמא שלו כל מה שהוא מרגיש. הוא מעולם לא חווה טראומה, שמישהו ניצל את מה שאמר בצורה שלילית, לכן הוא מרגיש טיבעי מאוד להגיד הכל. הוא מקנא באחיו הקטן שנמצא קרוב לאמא כל זמן וגם הוא רוצה לחזור להיות תינוק שיונק. זה פחד שהוא מצליח לבטא.

פעם אחת הוא אמר לה, "אני רוצה שתחזרי להיות קטנה ותבואי לשחק איתי בגן, ואז תחזרי שוב להיות אמא". זה משפט לבכות ממנו! – איזה כנות, איזה אהבה. איפה אנחנו ואיפה זה?!.

ילד שכבר הספיק להתאכזב קצת יותר, אבל עדיין רוצה קירבה אמיתית, מסתובב ומחפש את המבוגר שיבין אותו, שיראה את הפחד שלו מאחרי המסכה. הוא מצייר ציור מקודד שצריך לפענח.

והנה המבחן מתחיל - אם יבוא מבוגר, שיתעניין בו, ויקשיב לרחשי ליבו, ויראה את הציור, ויצליח להבחין בעיניים הקטנות, שבקצה הכובע, אז יש סיכוי שיבין מה עובר עליו.

אז ידע הילד שהוא מצא את מורה הדרך שלו.

לפעמים הקוד וההסתרה אומרים – אתה צריך להוכיח את עצמך בשביל שאני אחשוף את הלב שלי.

גם נשים טוענות כל הזמן "אתה יודע למה אני מתכוונת".

אבל איך יכול אדם זר לנחש מה מסתתר מאחרי הכובע הזה?

בעצם הילד רוצה שהמבוגר יכנס איתו לעולם שלו. עולם שבו כובע הוא נחש שבלע פיל, ומזלג זה אנטנה. זה באמת קשה מאוד.

אמנם, רק אם מישהו יצליח לחדור לעולם שלו, הילד יפגוש מדריך אמיתי.

אבל המבוגר לא מצליח מצליח להבין בעצמו, מה אפשר לעשות?

יש פתרון פשוט מאוד - שישאל.

את מי?

את הילד שצייר את הכובע.

נכון שהוא מבוגר והצייר הוא רק ילד, אבל אם המובגר רוצה להתחבר לנפשו של הילד עליו ללמוד לשאול מה בנפשו.

"חנוך לנער על פי דרכו" (משלי)

הרמב"ם בפירושו למסכת אבות מסביר את המשנה "יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר...".

"עשה לך רב", איך עושים רב? איך קונים חבר?

הרמב"ם עונה – אם תחפש מה אפשר ללמוד מכל אדם, הרי הפכת אותו לרב שלך לענין זה, וממילא קנית לך גם חבר אמיתי למסע של החיים. מישהו שאתה יכול ללכת יחד איתו, ללמוד ממנו – רב שהוא חבר או יותר נכון חבר שהוא רב.

אבל הרמב"ם ממשיך ומסביר לנו עוד נקודה חשובה מאוד.

ישנן מספר מדרגות ומינים של חברויות.

לדעת הרמב”ם, אחת המדרגות החשובות היא 'חבר-ביטחון'.

ובלשונו הזהב של הרמב"ם:

"הוא שיהיה לאדם אוהב תבטח נפשו בו, לא ישמר ממנו לא במעשה ולא בדיבור.

ויודיעהו כל עניינו הטוב מהם והמגונה,

מבלתי שירא ממנו שישגהו בכל זה חסרון לא אצלו ולא זולתו.

כי כשיגיע לאדם בטחון באיש, זה השיעור, ימצה מנוחה גדולה בחבריו ואהבתו הרבה".

במילים פשוטות: כל אחד צריך מישהו לבטוח בו באמת, שיהיה בינינו אמון.

כולנו צריכים "חבר ביטחון". מי שנשוי מומלץ שזו תהיה גם אישתו. וגם רווק צריך ידיד טוב חבר קרוב. והכי טוב אם זה יהיה אדם מבוגר ממנו. כי אז, יש לנו את כל היתרונות, נפגשים יחד ומשוחחים - גם חכמה ונסיון של מבוגרים וגם חיות ורעננות של צעיר.

כבר אמרנו קודם שהרמה הבסיסית ביותר של חברות היא אמון. אמונה, אמונה באדם מולי. אחרי כן אמונה זו יכולה גם להתמלא על ידי ריבנו של עולם.

"ואהבת לרעך כמוך –אומרים הפרשנים: מי זה רעך? אלוקים".

פירוש הדבר - את כל התכונות הנצרכות לקשר עם הקדוש ברוך הוא, עלינו לפתח ביחסינו עם בני אדם בגיל צעיר. כך בונים נפש בריאה של אמונה בעצמי, בחיים ומתוך כך במקור החיים הקב”ה.

אמרנו שיש למבוגרים מה ללמוד מהילדים, כמובן, בלי לבטל את חכמתו של הדור הקודם.

ואכן, יש במשנה בפרקי אבות שני מאמרים שמבטאים את המורכבות שבדבר.

מצד אחד כתוב

"הלומד ילד דומה? לדיו כתוב על נייר חדש.

והלומד זקן דומה? לדיו הכתובה על נייר מחוק".

כלומר לימוד של זקן הוא פחות מוצלח, שאין בו חידוש והבנה מיוחדת, כלומר ילדים עדיפים.

מצד שני כתוב במקום אחר:

"הלומד מהצעירים דומה? לשותה יין מגתו ואכל ענבים כהות

והלומד מן הזקים דומה? לשותה יין ישן אוכל ענבים בשלות".

כלומר שלא כדאי ללמוד מצעירים, עדיף ללמוד מהזקים כי הזקנים עדיפים.

אצל הזקנים הדברים בדוקים ומבוררים להם יותר, הם חשבו על זה שוב ושוב ובחנו את התיאוריות אם הן עובדות, ועשו תיקונים ושינויים במהלך החיים.

ההסבר לישב את הדברים לדעתי הוא, שבלימוד הצעירים טובים יותר, אבל בללמד המבוגרים עדיפים.

מסקנה - הצעירים צריכים ללמוד מהמבוגרים. כמובן שבלימוד עצמו כל אחד נותן את הטעם המיוחד שלו ואת ההבנה המחודשת שהוא הביא. ברור שתוך כדי הלימוד יש למבוגר הרבה מה ללמוד מהילדים, אבל היסוד הוא שלפני הכל כל דור לומד מקודמיו, רק אחר כך אפשר להוסיף, לרענן ולחדש.

הילד מחפש דמות מבוגרת כי חושיו הטבעיים הם בריאים ומפותחים, הוא יודע שהדבר הנכון הוא למצוא מבוגר שידריך אותו, לא ילד שנמצא כמוהו באותה מורכבות.

לכן הוא שולח את ידו הקטנה בתקווה שמישהו מאיתנו יסכים להחזיק בה, להבין אותו, וללוות אותו בדרכו הצעירה.

עכשיו הגיע תורם של המבוגרים לקחת את היד הזאת ולהדריך אותה.

מתוך ענווה, שיש להם מה ללמוד מהילדותיות שבו “ומתלמידי יותר מכולם”.

ברגישות שלא יהפכו אותו למבוגר טרם זמנו.

אבל הכדור נמצא עכשיו במגרש של המבוגר, אין לך רשות להתעלם.