בהלה בביתו של ר' זלמן הגביר. הוא תכנן להשכים קום באותו בוקר ולמהר לצאת לדרך. עסָקות רבות המתינו לו, והוא רצה להספיק לבצע את כולן. אך כשהתעורר משנתו חש כי אין בכוחו להזיז איבר, כאילו כבלו אותו למיטתו באזיקי פלדה. האיש נעשה משותק.

עושרו של ר' זלמן היה שם דבר באניפולי, עיר מגוריו, ובסביבה כולה. הוא היה סוחר זריז, אשר מעולם לא החמיץ הזדמנות לעִסקה טובה. את הונו צבר בעשר אצבעותיו. הוא גם ניהל בית יהודי כשר, חינך את בניו לאהבת התורה, ואף קבע שיעורי תורה יומִיים.

אולם ככל שהיה עושרו גדול כן גדולה הייתה קמצנותו. פעמים רבות התדפקו על דלתו משלחות התרמה בעבור ישיבות, הכנסת כלה, פדיון שבויים וכדומה, או סתם יהודים קשי-יום שהתחננו לעזרה, והוא סגר את הדלת בפני כולם.

במרוצת השנים ידעו הכול כי האיש אינו נותן פרוטה לצדקה. הבריות נמנעו מלבוא אל ביתו, והוא כונה בפי-כול 'זלמן הקמצן'.

עתה השתנה מצבו באחת. פתאום אינו יכול לזוז ממיטתו, ובוודאי אינו מסוגל לנהל את עסקיו כמקודם. זוגתו ושני בניו הריצו אליו את טובי הרופאים, אך הכול היה ללא הועיל. לרופאים לא היה הסבר לתופעת השיתוק המוזרה שפקדה את האיש.

הבינו הבנים כי רק ישועה ניסית עשויה לעזור לאביהם. הם נזכרו כי בעבר הרחוק היה אביהם נוהג לבקר אצל רבי יחיאל-מיכל מזלוצ'וב. בינתיים נסתלק רבי יחיאל-מיכל, ואת מקומו מילא בנו, רבי יוסף מיאמפולה.

יצאו שני האחים ליאמפולה, והעתירו לפני רבי יוסף להתפלל לרפואת אביהם. הרבי התעטף בשתיקה ואמר כי הוא רואה דינים קשים בשמים על אביהם. לאחר הרהור אמר: "לכו למז'יבוז', אל מחותני רבי ברוך, ובקשו ממנו שיתפלל גם הוא בעד אביכם".

מיהרו השניים לצאת למז'יבוז'. גם שם שטחו את בקשתם בלב נשבר והתחננו לפני הצדיק להתפלל על אביהם, והוא אכן הבטיח להם כי יתפלל בעד החולה. שמחו בני הגביר והחליטו לחזור לביתם.

עברו כמה שבועות, אך שום שינוי לא חל. הגביר הוסיף להיאנח ולהיאנק על מיטתו, כולו מדוכא ומתוסכל.

שוב יצאו השניים ליאמפולה ושפכו את מר ליבם לפני רבי יוסף. דממה השתררה בחדר, הצדיק שקע במחשבות ולבסוף אמר: "מכיוון שגם תפילתי וגם תפילת מחותני לא הועילו, אין זאת אלא שהקטרוג גדול ביותר, וצריך זכות גדולה במיוחד לבטלו".

שוב הרהר מעט ואמר: "בעוד כמה ימים, בכ"ה באלול, יחול יום ההילולא של אבי. לרגל ההילולא יבואו צדיקים רבים ליאמפולה, להשתטח על קברו. ביניהם יהיה גם רבי מרדכי מנשכיז. זו תהיה שעת הכושר לבקש ממנו להתפלל לרפואת אביכם. הישארו אפוא ביאמפולה עד יום ההילולא".

מיד כשבא לעיר רבי מרדכי מנשכיז ניגשו אליו רבי יוסף מיאמפולה ורבי ברוך ממז'יבוז', מלוּוים בשני בניו של ר' זלמן הגביר, וביקשוהו להתפלל בעד האיש. רגעים ארוכים הביט בהם הצדיק מנשכיז ואחר-כך שאל: "האם אביכם נוהג לתת מכספו לצדקה, לעניים ולנצרכים?".

לשאלה כזו לא ציפו השניים. תחילה כבשו את פניהם בקרקע. רבי מרדכי המתין לתשובתם, והשניים נאלצו להודות בשפה רפה כי אכן אביהם מתקשה לתת מממונו לאחרים.

"אם כן", נשמע קולו של הצדיק מנשכיז, "סעו בחזרה לביתכם ושאלו את אביכם אם הוא מקבל עליו מהיום והלאה לתת מהונו לצדקה, לכל הפחות מעשר. אם יסכים, מבטיח אני לכם כי יתרפא במהרה ויחזור לצעוד ברגליו ולהשתמש בידיו כאחד האדם".

נרגשים ומעודדים יצאו האחים מן החדר והתכוננו לחזור לביתם. בעודם עומדים בחצר קרא הצדיק למשמשו ואמר לו: "קח מעט 'שיריים' משולחני ואת המקל שאני נושא עמי, ולך עם בני הגביר. סע עמם אל בית אביהם. כאשר תשמע כי הוא מסכים לדרישתי, תן לו לטעום מן ה'שיריים' שבידך, ואת המקל תיתן בידו כדי שיוכל לקום. לאחר שיעמוד על רגליו אמור לו כי אני מבקש שיבוא מיד ליאמפולה, שכן אני ממתין לו כאן".

תקופת מחלתו הארוכה של ר' זלמן הגביר שברה את ליבו האטום. כאשר שמע את דברי הצדיק קיבל עליו לתת מעשר לצדקה מכל הכנסותיו. או-אז הגיש לו משמשו של הרבי את ה'שיריים' והמקל, וראו זה פלא, לא עברו רגעים אחדים ור' זלמן היה מסוגל להניע את ידיו ורגליו, ולאחר מכן אף לעמוד וללכת. כאשר חש כי כוחותיו שבו אליו, יצא לדרכו ליאמפולה כפי שנתבקש.

השמועה על הנס הגדול שנעשה לגביר עשתה לה כנפיים, ורבים באו לחזות בפלא במו-עיניהם. הצדיק מנשכיז הושיבו במקום של כבוד מול כל הנוכחים ושאלו שוב: "האם אכן קיבלת עליך לפזר מהונך לצדקה?". ר' זלמן השיב הן חד-משמעי.

"אם כן", המשיך הצדיק, "אין זה נס ופלא שנרפאת. הלוא גמרא מפורשת היא (בבא קמא יז) הדורשת את הפסוק 'אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל', ש'אין זריעה אלא צדקה'. כמו-כן נאמר כי ממונו של אדם מעמידו על רגליו. מכאן שנתינת הצדקה בכוחה להמציא מזור ורפואה לרגליים".